יום שני, 29 באפריל 2013

הרב פירון ושמעון בר יוחאי


נכדי

בעוד שלוש  שנים ייכנס נכדי למערכת החינוך של ק"ק  עדת היהודים והרב פירון יתווה את דרכו. לא רק ל"ג בעומר שנמשך ימים, גם י"ז תמוז, גם תשעה באב וגם עוד מועדים רבים שיהיו מתווי דרכו לחיים.
כנראה יישאר כאן כי אמו כאן, אביו כאן, סבותיו כאן. סבי לימד בבית ספר לבנות בנוה צדק בשנות העשרה, אמי הייתה אשת חינוך שישים שנה. זה היה כאשר למדו בארץ הזאת.  כשל"ג בעומר היה יום לימודים רגיל ואחר הצהריים היו מדליקים מדורות.  שמעון בר יוחאי היה אמור להיות מקולל על שתמך בבר- כוכבא אבל היום החליט הרב פירון שהוא משה רבנו.
אין לי שום דבר אישי נגד רבנים. היו במשפחתי רבים. הרנ"ק  היה סבה של סבתי. רבנים אינם יכולים ללמד תעוזה רוחנית, מרדנות על מנת  להבין, להיות אנטי דוגמה להבין משהו על החיים ומאיפה באנו .
כשהיינו ילדים במנדט הבריטי היינו חייבים ללמוד  והורינו וסבינו רצו עם חופשי בנפשו; חקרן,  וסליחה – תועה בדרכי החיים. וזאת כמגננה נגד אמיתות שדופות על עצי חרוב במערה ובאמצעות חקר, חשיבה חופשית ולימוד שהוא תמיד איזושהי הכרת יידע בכפוף לחשיבה שלא חשבו אותה קודם.    
אומרים שהרב פירון הוא איש נעים הליכות. הוא רב. הוא לא יכול או רוצה לא להיות. לפני שנים רבות שמעתי הרצאות ב-ייל של הרב סולובייצ'יק על הרמן כוהן. אין כבר כמותם. בראותו את עדת רבני ישראל  נשאר באמריקה. רב פירון הוא רב ישראלי. כלומר לא חכם מהקונסרבטיבים הלא מוכרים כאן אלא בא מהנידות, מארץ ישראל שעד הרב קוק מעולם לא הייתה חלק מתורת ישראל.  מתוקף תפקידו כרב הוא אינו יכול לעמוד על רמת לימוד נאותה כי הוא מאמין במקום להיות שואל ויודע ותועה ותוהה. מסכן נכדי.
מה שקרה השנה בל"ג בעומר הוא תמרור אזעקה. לנכדי אין סיכוי בארץ שהייתה מדינה והיום ק"ק עדת ישראל מנוהלת על ידי בירוקרטיה חילונית למען שמור את חוקי הגולה שעד שהגיעה ההשכלה היו בורים ומנותקים מהעולם.
התעלומה לא שלטה שם . האמונה בניסים פרחה. רבנים השיתו אותה על עם מסכן.  ההשכלה שהיא ההיפוך של מה שמייצג הרב פירון הביאה לנו את האינשטינים  והפרוידים ועם ישראל ברח מהגלות ויצא לחירות. נכנס להיסטוריה שמאות שנים היהודים המציאו לה תחליף ווירטואלי.
נכדי ילמד שאת ספר הזוהר כתב שמעון בר יוחאי כאלף שנה אחרי מותו. שאת עשרת הדברות כתב אלוהים. אני מייחל לנכדי לא להישאר בק"ק שהייתה התחלת הציונות והגשמתה אבל זה כבר תלוי בבתי שרוצה להישאר כאן ובאביו של נכדי. אני את ההחלטה הזאת מתממשת כבר לא אראה .
על הרב פירון להתפטר לאלתר. רב הוא רב. רב ישראלי הוא הרב הנחות ביותר בתולדות היהדות.  יחזור לימי הביניים שלו וייתן לדור נכדי להיות בן לאום יהודי, לאו דווקא בן דת יהודית אלא אם כך בחר, וייתן לחופש להשתולל, למחשבה הלא מקובעת לפרוח, יען כי הרב פירון ייאלץ ללמד איך שמעון בר יוחאי מחריב ישראל כרבי עקיבא נביאי החורבן היו גדולי תורה.  
דת היא היפוכו של חופש. היא לא שייכת לאיך אנו חיים. הכרתי באמריקה צעירים שלמדו בבתי הספר של הכנסייה. הם סבלו.  יש דת ויש חינוך; יש דת ויש פקפוק, יש הליכה לעבר הלא נודע ויש חזרה לשמעון בר יוחאי לא כסיפור או מיתוס אלא כאל מי שרוקדים לכבודו כאילו היה משיח.

יום רביעי, 24 באפריל 2013

ואז בא דן אבן

אני רוצה להאמין שהעיתונאי דן אבן שכותב על רפואה ב"הארץ " לא פרסם את עמודו הבוקר אך ורק כדי שנתייסר. על מנת שנחלה אף יותר. כדי שנמות כהמון אחרי מילותיו. מה שדן אבן עשה אכן היה מכה קשה.
הוא שב למאבקו ארוך הימים נגד תיירות מרפא. הוא קורא לתיירות זאת "אשפוז מחלקה ראשונה". הוא מתקומם נגד הדבר היחידי שיכולים בתי חולים בישראל לעשות כדי לשרוד, ישראל משקיעה מעט מאוד בתחקירים. אירופה משקיעה הרבה.  אמריקה בטח . לא ישראל. בלעדי תחקירים וניסויים, בתי החולים יהיו שדות קוצים. ישראל בירת הפופוליזם רוצה רפואה טובה במעט מידי כסף .זה לא הולך.
תיירות מרפא שמסייעת כה הרבה אינה באה על חשבון החולים הישראלים. היא מאפשרת הרחבה פיתוח ומחקר. מה קרה לו לאיש הצעיר הזה דן אבן שמייחל לנו למות מה שיותר מהר. שכן בלי פיתוח וחיפוש חיקור לא נחיה .
אבל בל נשכח איך זה נשמע טוב. המדינה מכה בגויים. מה יפה מזה. אפילו אם הקוראים באים מעיתון לאנשים חושבים הם ייהנו לקרוא על איך מכים את תיירות המרפא הגויית ומצילים את הישראלית. הפטריוטיות הישראלית אוהבת לצדוק , אוהבת להיות תהלוכת של דגלי הלאום.
מה? פרופסור ברבש על אלפי נרפאו קם בבוקר להשיג כסף לקנות חליפה חדשה. בית חולים מודרני הוא מקום של חירום. ריפוי. מקום לימוד וחיקור. עליו למצוא דרכים חדשות. להתקדם עם מה שקורה בעולם, בלי זה יהיו בתי החולים מרפאות לשעת חירום.
דן אבן בטח נאהב הבוקר. הראה לרשעי מנהלי בתי החולים איך להיות ישראלים טובים. אבל גם חולים יותר. גם מתים יותר.  על שלושה לא נשבינה: על החינוך הלקוי, על הבריאות ועל התרבות. ככה אנחנו בלעדי עוד הרבה בריאות זרה הבאה עם כסף ותורמת בכך להצלת חיינו  ככה אנחנו ש בדיוק היום, עם קריאת העמוד נוטף הפופוליזם של דן אבן ישבתי עם רופאי, הוא מצביע של לפיד כמו רוב הרופאים שאני מכיר האומר לי, אולי יש סיכוי, אולי כן מעט חיים עדיין, אבל בלי שנחקור יותר זה לא יקרה.
יא אעבל דן אבן. 

יום שבת, 20 באפריל 2013

הדם הנלוז שלי בקהילת ק"ק ישראל. המשך יומן.


שני דברים גיליתי שאני לא רק גוי ולכן מותר לצה"ל להרוג אותי גם ללא משפט, אלא נחות. בעצם שירותי בצה"ל בעת הקמת המדינה שכשעדיין הייתה מדינה ולא עדה דתית המיוסדת כמו בימי הנאצים, על דם טהור ודם שאינו טהור.
אחרי שלחמתי בתש"ח ונפצעתי הועברתי לאנייה פאן יורק להביא ניצולי שואה לארץ ישראל. באחת החופשות קראו לי למשרד בתל אביב שבו חייל צעיר נאלץ לגייס אותי שכן בעת המלחמה צה"ל רק הוקם. נשבעתי על תנ"ך להיות נאמן למולדתי. קיבלתי שבע לירות למפרע ושתיתי בהן לילה נהדר בקפה פילץ .
חלפו שנים. המדינה קמה. נפלה. עברה דירה מיצוב כוח יוהרה וגזענות ונהייתה לקהילה וממשלתה היא וועד קהילה וצבאה לומד להריח דמים.  כיוון שאני סובל עכשיו מסרטן דם עם סיכויי קטן להחלים אזי הדם הזה לדעת מפקדת הצבא אינו שלי עוד. הוא שייך לקהילה שלא רוצה אותי בה.
נולדתי לאם ואב יהודים בארץ ישראל. אך כיוון שחדלתי (לפי חוק)  להיות שייך לדת היהודית ותחת זאת להיות בן הלאום היהודי (גם כן לפי חוק)  אני בשום מקום. קודם לכן כאשר עוד התקיימה מדינת ישראל אשתי הלא יהודייה ואי לכך בנותיי ואחרי כן נכדי המתוק היו רוב גוי בביתי. לא פחדתי. עכשיו כולנו בסירה אחת:  לא יהודים לפי הדת כיוון שגם נכדי אינו נחשב יהודי לפי דת.
הקהילה היהודית שכבשה את ישראל שהיה עם כל ימות התנ"ך (שלושה יהודים נזכרים בתנ"ך) רוצה אותנו בחוץ. רוצה שנשים יהודרו. שהציונות שבין כה וכה נסתיימה בשנים האחרונות ואשר בגין היותה תנועת שחרור לאומי שבה אני כן חי, אף כי גלמוד- בא סבי לארץ ישראל ב 1910.
והנה הגענו לשורש הבעיה. כבר לא רק גויים שמותר ליהודי טוב להרוג אותי כגוי ולא רק שאתה למד מספרי הקהילה למי מותר לדפוק מזוזות, האם בהיותי בן לאם יהודייה אני זקוק למזוזה לי או לכלבי או לאשתי המהודרת מכל מצב שבו היא שותפה למשהו לבד מתן מתנות לטייקונים אז מי אני?
צהל מינה וועדה. רבנים חשבו ותהו ולמדו את כל מה שהיה כתוב על מקצצי בקציעות בירכתי האוקיינוס היהודי הגדול שיש והיו בו פעם גם חסד, בינה, חמלה, דרך ארץ ולא להשליך על חיילים צעירים הנקראים אצל הגבעות "נאצים" , לא לתת להם ללחום במדינה זבה כמו אצל הנאצים שמה שקובע הוא טוהר הדם .
יום יבוא, יתאחר, אבל יבוא וצמרת צה"ל תועמד לדין על זיוף מגילת העצמאות, על ההפליה המגדרית, על יד קשה נגד ילדים פלשתיניים, על הלכות גויים וכהנחת עבודה האפשרות או שמא חוק המתיר ומעודד הרג כל מי שאינו דומה לך.
היום הזה יבוא . אנחנו עם ישראל. היינו פה לפני כולם. לא תיתכן ישראל נאצית בעוד זכורים לנו הימים שהיו, אבל לא רק חגורות ביטחון יועמדו, לא רק וועדות חקירה, לרמטכ"ל לשר הביטחון ולאחרים, אלא נביא מהאוויר הגדול את ישעיהו ואת ירמיהו –ג'רמיה  בעברית חדשה- נביא את רוח ישראל סבא שמעולם לא הייתה למשיסה כזאת.
את סמל מלחמתי בהקמת המדינה שלחתי למשרד הביטחון לפני שנים  את המדינה שהכרתי אינני יכול להחזיר כי אין קונה. אוי למדינה שנהייתה וועדה קהילה שדוף כואב, גזעני, שתבוא נגדו אישה גדולה בשם דבורה הנביאה , כן, נביא גם אותה, מנהיגה, שרת צבאות, גיבורה שתובל אל התורן ותפתח  פה לשיר את השירה הנישגבת ביותר בתנ"ך ויבואו רבני המטכ"ל וינסו לצעוק לה שקול באישה ערווה ותפתח את פיה ואש גדולה תצא מלועה ולא יקום ולא יהיה כאן מחנה ריכוז לקהילה כובשת לעם שהייתה לו פעם דבורה הנביאה.   

יום חמישי, 18 באפריל 2013

אילן יצוק מרוך


נכתב ב -אוקטובר 1973 כשהילדים מתו. פורסם ב" דבר " ניסיתי להעלות לפני יומיים. לא הלך. הנה מעט ממה שהיה.
לאילן, לאורי, לליאור, לכל האחרים.

איך נהפך רוך אנושי כזה לכוח. איני יודע. בבוקר נודע שנער נבלע באדמה. הילדים הללו גדלו נכלמים מעט. מעליהם סכך הצל של דורות אפלי-תהודה. גיבורים ענקיים קדמו להם וסככו עליהם. הם נפלו בין המיטות; בין האור האחר, הזר, מלא שובבות נעורים של פופ ושיער ארוך, חופש ענקי ונעורים המבקשים להיות נצחיים, לבין השבועה הנחרצת שנשבעו אחרים בשמם. הם קיבלו דברים במין אלם. איש לא שאל אותם. כולם ניסו לפרש אותם. הם היו סימני-שאלה עצומים והלכו בצל. הם לא הרימו קול ולא תבעו תביעות. באחדים היתה נוקשות, ברובם היתה איזו תהייה נבוכה. הם הביטו בך כאילו אתה התשובה לשאלה שהם לא שאלו. אבל הם סירבו בתוקף לשאול את השאלות שלהם. ציפו מהם שיהיו משהו, איש לא אמר להם מה. הנער היה רך וענוג. היה לו החיוך המדהים שיש לפעמים לתינוק ישן. כאילו צריבה פנימים עם אושר תהומי חבורים יחד. ציפית מרוך כזה שיצייר את העולם או את חביון הלב. ציפית שהנערים הללו ייצאו למסעות חשוכי-מרפא לתוך תודעתם הכמוסה, ויגלו פרחים במקום שבו היו אצל קודמיהם סיוטים. הרוך הזה היה תום בלתי נדלה. הם נדחקו לפינות מפני שלא ציפו שיבינו אותם, הם סירבו למסור דו"ח מדויק על מה שמתרחש עמוק מתחת לחיוך, הם חיו בגיהנום פרטי וסגור משלהם. על הדשא של תודעתם איש לא דרך.
ואז פתאום נהפך הרוך לאיזה הולם בלתי מובן; לאגרוף בלתי מתקבל על הדעת; לזרימה חרישית לתוך כל ההיסטוריה וחתירה בה ונבירה בה, בלי מלים, בלי התרפקות יתר; למצוא בה את האגרוף שהיו או התיימרו להיות האחרים שסככו עליהם כל השנים. הם יצאו בגופם להגן על אלה שלא הבינו אותם. הרוך והתום עמדו מול המכות הניחתות ולימדו את התוקפים לקח בל ישכח; שאין החיוך מעיד על עיסתו. כלומר, הם לימדו את התוקפים מה שאוהביהם לא למדו מהם אף פעם.

הנער בעל החיוך המקסים ראה דברים שאיננו יודעים מה הם. הוא לחם כמו חיה פצועה למען עולם, שאותו לא טרח מעולם לתאר לזולתו. מה הוא ראה שם בתוך האימה?
הוא עמד מול המוות והמוות עיפעף ראשון. ושוב ושוב הכה בבשרו עד שנעלם. אני רואה תום עם חיוך, כמו פרפר, מכה אויב ואיני מבין מנין הנביעה הזאת. אני מכיר את החיוך שנהפך לפלדה. אני מכיר את הנערים שהיינו אנו; אני זוכר את האימה של אז ואת הימים המרים. אבל זו ראייה לאחור של אדם מבוגר. איך אפשר לתאר, מתוך הנער המחייך, מלא התום, את הזוועה שראה, את ההקרבה שהקריב.
אני זוכר את הילד. עם חיוך ביישני. הוא פותח לך את הדלת וכולו שופע איזו הבנה עמוקה לפצעים שאתה כלל לא גלית לו. אני זוכר את הנער גדל ומבקש להניח לו, מבקש שלא יפריעו לו. הוא לא רצה להיות טירדה בעולם. הוא ביקש לעמוד בינתיים בצד, לא להידחק בתור, לצחוק עד כמה שאפשר ולכאוב את מה שיהיה לכאוב במסתרים. אני מכיר את הנער, את ההליכה הזהירה בין שברי זכוכית, את העמידה המבוישת, את העצמה שבמלה הקצרה, הקצרה ביותר, בין דבר לדבר. כאילו ניסה תמיד לגעת בהילות, בתוואים, ולא לעשות טיפול שורש עד שיבוא היום, עד שיגיע הרגע הנכון. אבל תיאור הדברים בקיצור ובמדוייק היה הכרחי והיה נסוך עליו איזשהו יופי, שרק מי שמכיר את מפלצתיותן של מלים יודע את חשיבותו. הנער אהב את התפוח, אבל לא חשב שיש להגיע אל לב התפוח כדי לאהבו, לא סבר שיש לפצוע בסכין את התפוח כדי לאהוב אותו עד תיכלה.
את אהבתם הם לא בצעו. נקם אינו המלה שלהם. הם לא רק מילאו את חובתם כמו שגורסת המליצה, אלא רקמו עצמם לתוך רקמות העם, לתוך כל ההיסטוריה שלו, בלי שאמרו אי פעם מלה אחת על זהותם הנפשית העמוקה. האם הזהות הזאת נולדת בקרב? קשה להאמין. אנחנו פשוט לא הכרנו אותם. כשהיינו אנו צעירים והלכנו למות בקרבות, לא הכרנו את עצמנו, אף הורינו לא הכירו אותנו. הם, הצעירים, שילמו לנו באותה לשון, באותה מטבע. הם הלכו למות בלתי מובנים כליל. זו נחמתם ונקמתם. כי כל פירוש שניתן לגבורתם יהיה בחינת צידוק עצמנו, לא הכרה בהם. כל השתיקות שלנו יהיו צעקות על אינותם. הם חיו ומתו בלתי-מובנים, כי ברגע המכריע של חייהם, ברגע בו נפתחו אל האימה וניצחו אותה, ברגע בו המיתו את המוות בגופם שלהם, ומתו, באותו רגע הם היו אחרים כל-כך ממה שידענו, שאיננו יודעים מי הוא הנער שמת, כשם שלא ידענו קודם אילו רבדים יש מעבר לפופ, לכמו-אדישות, לחיוך המקסים, למלים הרכות או לאמירות שנאמרו כאילו בגניבה.

הבנת הנערים יכולה להיות רק מתוך המוות, רק מתוך הגופות שנעצמו פתאום ונעלמו חרישית לתוך האגדה. סככנו עליהם באגדות שלנו, הקמנו להם עולם שבו היה עליהם להבין היטב בין נכון שלנו ללא-נכון שלהם. הם לא הבינו ולא לא-לא הבינו, הם הרכינו ראש והלכו לדרכם. אבל באיזשהו מקום מחריד בתוככי נפשם פגשו אותנו בצומת הראשי ואנו לא ראינו. הם מסרו את חייהם למען שנחיה אנחנו. האם אני ראוי לחיים שהעניק לי הנער המחייך הזה? איך אוכל אי-פעם לבוא בלחש ולומר לו תודה. דור הורי ניסה להודות לדורי על-ידי שירי מזמור ופטפוט מליצי, עד שנשכח המעשה ומגש הכסף נותר עניין של מקח וממכר. מגש הכסף האחרון הוא נסיון עיקש ונוסף לומר לחיים שלקח החיים הוא החיים עצמם. יש תינוקות היודעים מהו אלוהים, היודעים מהם החיים. נערים המתים כדי שהוריהם יחיו, אולי יודעים ברגע הפרידה, איזה עולם היו הם מבקשים שיהיה. אבל הם אינם מותירים הרבה מלים. הם היו תמיד נמצאים במלים, בחיבה גלויה, באמירות מפורשות. הם מותירים מועקה גדולה, ואחריות, וזעקה שתלך ותגווע, וכאב שאין לו מרפא. אני מכיר אנשים אכזריים ורעי לב, החיים מתוך לוחמה מתמדת עם העולם. אני מכיר דורות של נערים בעולם, המחפשים אתגרי מוות ותהילת מוות וחיים על חודו של סכין-גילוח. אבל מי הכיר אי-פעם דור נכלם כל-כך, עצוב כל-כך, מבויש. רך עד דק, מסוכך על-ידי דורות רבים של ידעני מלים ומומחי מדיניות, מי הכיר אי-פעם דור של הולכי בצל, הולכי בצד הכביש, המנסים להיבלע ולא להראות, שכך נילחם למען יחיו אחרים. שכך ילך בגופו לעצור התקפה איומה כל-כך.
אם תראו בארץ המיוסרת הזאת נערים מחייכים, מבוישים, מלאי תום; אם תראו נערים יפים כל-כך, המנסים לגעת בידי משי בלחש המפעם בין אדם לאדם. תדעו דבר אחד: עומדים לפניכם העזים בגיבורים ותאבי השלום היפים שבעולם. עומדים כאן לוחמים נועזים, שבמחי אחד היה חיוכם לחרב, שבמחי אחד היה גופם מחסום בלתי-עביר ובלתי-חדיר, לא להם, לנו. הם היו חדירים ועבירים ואילו אנו איננו סוככים עליהם עוד, הם סוככים עלינו. וזאת אולי החובה הגדולה, העצומה, הנשגבה ביותר שמטיל המצב הזה עלינו. לכבד את רצונם שלא פירשו אותו מעולם.

יום שני, 15 באפריל 2013

דברים לגנץ רמטכ"ל צבא ישראל



מצטער שגערתי בך. בטח לא שמעת. אני צליל קטן בתוך צעקה גדולה שאיננה. נולדת בכפר אחים. זה כבר הצליל שבתוכו גדלתי. אתה נרא שלם. יצוק. לא מוכר את עצמך כמושיע. אתה רמטכ"ל של צבא ישראל אבל אתה באמת אתה מצביא של צבא שאינו עוד ישראל.
אינך יכול לנהוג אחרת. אתה חיייל. אין עוד צה"ל. יש צבא השם. המדינה שהקמנו בתש"ח אינה עוד. אנחנו    עדה דתית קיצונית חלומת משיח, שכדי להתקיים פיסית הקמנו מערכת פוליטית וכלכלית על מנת לכלכל את צבא השם.
באיזשהו מקום יש בנו במחזיקי אגרות החוב לאלוהי צברות ישנה בנו גם חמלה וחברות ויש אחריות ויש התנדבות ויש כיבוש ויש הכל אך איננו מדינת- עם. ישנהו עם פלשתיני שהוכר כעם, אין עם ישראל כי איננו אלא עדה דתית מנותקת מהעולם הגדול. חזרנו לשטעטל, למלכות דוויה, לאל שאיש לא ראה באלפיים השנים האחרונת וכאשר מישהו מת לנו אנחנו מודים לו בארמית על טובו שלקח את יקירנו.
אני אומר את זה כי אינך יכול להיות גנרל צבאות כאשר מה שקובע הוא הכיפה. לא המדינה. כן היא כמעט קמה. הרמטכלים הראשונים פיקדו על צבא עם. אין עוד עם. יש אנשים טובים הדואגים שילמדו דיני נידה בגיל צעיר ויוכלו להתלבש כמ איכרים גרמנים מן מאה השלוש עשרה 
ולחבוש תרבושי קוזקים על ראשיהם. 
במצב כזה אתה חייב להתהלך בין טיפות. הציונים מינו אותך, אבל אתה  כן צריך לא לראות קבר חייל שנפל חלל שבין מגילת העצמאות שמזמן סותרה ונאסרה לשימוש ולא חוקקה חוקה ונהיינו עדה דתית עם עדה אחרת שהיא אתה, אני, מוטקה, יוסי רינה דיצה שבה כמו בשיר (בסילוף הידוע)  "מוכרחים להיות שמח" .
אני בסך הכול זבוב על קיר חלק . לא נחזיק מעמד כעדה דתית עם במקום ממשלה יש לנו ועד קהילה. אתה קצין נאור בצבא ישועת השם. אנחנו לא רעים. לא טובים.אנחנו עדה שמוכנה לעשות הכול כדי שיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ייחגג בכותל שבנה אדומי כי רצה שנהיה מוחזקים היטב בחבלי גדולתו כבונה ואכזריותו כמלך.
ממתי יש לנו אל ש קיר.  מה שהיה כשהייתה עדיין יהדות היה אדם וקונו. ולא אדם וקירו. 
כרמטכל מצוין וזהיר, משכיל חזק ונאמן אתה חייב להלך בין טיפות כי הרי עד כמה שאני זוכר לא אלוהים מינה אותך למפקד אלא הילדים שמתו במסע הצלב של הילדים הארץ ישראלים להצלת הישוב העברי כדי שתקום  מדינה. 
צר לי אחי גנץ. חש חובה וגם כאב לומר לשני קוראיי שפשוט טעיתי.  
לפעמים אני חולם שהקמנו מדינה. הייתי שם. זה היה קשה. רוויי דם. ששת אלפים (אחוז מן האוכלוסיה ) נהרג כדי שבסוף תקום פה עדת קנאים דתית, הדורשת ממך    לבדוק מי מחייליך  דמו אדום יותר ומי לאו. 
אתה נראה לי כאיש מארץ המלח.והמדבר. והאשל.  וישעיהו. היינו צעירים. הדם זרם. לארבע מאות חללי חטיבת הראל שנהרגו לא עשו מפקד מוות שבו ביקשו סליחה מאלוהים על שלקח אותם. 
 אתמול ב ד' אייר,  לפי התאריך העברי מלאו לי 83.  לא חגגתי. שמחתי שעשינו את זה וחבל שזה לא כל כך הצליח. 
אנא סלח לי. 

מבט שני.  

יש לי חבר אהוב, אהוד בלייברג. כתבתי שנטש אותי. הוא אהוב לבי. כתב לי מכתב נפלא באס.אם.אס- מיסרונים נשמע לי כמו סמרק! -כתבתי חזרה. דיברנו שעה בטלפון. אני מיצר שהעלתי את שמו לשווא. אבל הוא הסכים שאומר את הדברים האלה.  הוא הפיק כמה סרטים מצוינים. הוא המפיק הכי מקצועי שיצא לי להכיר.  חזר ממלחמת לבנון פגוע וקודם לכן יצא רע ממלחמת יום הכיפורים .
ב -1948 נפל אביו בשבי המצרים בקיבוץ שהופקר על ידי הממשלה הזמנית. נולד בבאר שבע. היו לו אלפי רסיסי קרבות בראש. נסע לפרנקפורט. עלה לרכבת ונסע הלוך ושוב באירופה שלושה ימים. כל העת קרא את ספרי "היהודי האחרון" ויודע אותו על פה. כמו שארי פולמן הבימאי הגאון יודע בעל פה את הספר. יש לי שני קוראים נפלאים. מות היהודים למי שהוא יהודי לפי הלאום ולא לפי הדת על כך כתבתי שנים. אני בקרו יוצא מהמשחק. במקרא  שאות אני רואה כאבי ואמי אין עולם הבא. חיים ומתים. אין קידוש המוות, יש קידוש החיים. אז היה. 
אחרי שנים נעתר אהוד היקר להיפגש אתי לבקשתי אחרי שנודע לי על 14 הפעמים שקרא את היהודי. חלפו שנים. הינו קרובים. כנראה פגעתי בו. יש בו יושרה שאף פעם לא נתקתלתי בשכמותה. לכן כאב לי.  כאב לו.
אנחנו מתחתנים אצל הקאדי של דמשק ביום שלישי הבא בלילה. הוא יישב באל-איי אני בתל אביב. אם אסתדר, ואשיג   וויזה לגבעתיים נעביר לשם ואז זה כבר לא יהיה רק בינלאומי אלא בינעירוני . 
יום עצמאות עדת ישראל תובבה תל אביב. מאז 1910 בירת משפחתי. 
ככה זה. 

יום שבת, 13 באפריל 2013

הגנרל גנץ


אם הגנרל גנץ חשב שיש דם טוב ויש דם רע בין הנופלים על ביטחון ישראל, הוא חייב להתפטר. גנרלים עבריים אינם רבני תורת המלך. לא להניח זר או דגל על קברו של נופל הוא חוצפה לאומית. מפקד הצבא העברי חייב להיות פטריוט ישראלי ולא מי שמקדש דם יהודי טוב מול דם חצי או לא יהודי.   
לפני זמן מה החליט גנץ לשנות את האמרה המופלאה של ברל "יזכור עם ישראל", על הנופלים כי היינו עם. הייתה לנו מגילת עצמאות שחוללה ומחוללת . הגנרל גנץ נראה איש ישר ונעים הליכות, אבל בין אם הבין מה שעשה ובין אם לאו, הוא אינו ראוי לפקד על צבא נכדינו בנינו ובנותינו. עד עתה שישים וחמש  שנים מאז 1948 לא בירכו את אלוהים על ניצחון כי לאלוהים לא היה דבר וחצי דבר עם הקמת המדינה ובמלחמותיה.
ודבר שלישי; היינו איש מך ונופל.  ששת אלפים ארץ ישראלים, אחוז מהאוכלוסייה, ברובם צעירים נפלו על הקמת המדינה. הייתי שם. במלחמות נפלו שלושת אלפים בני קיבוצים, היום אף לא אחד בכנסת. בתום קרבות מלחמת העצמאות מחצית החיילים היו עולים חדשים. איש לא היה כגנץ לבדוק אם דמם היה מספיק יהודי. את זה עשו הגרמנים.  אסור שמפקד הצבא הישראלי יהיה חניך של תורת הגזע . אילו היו גנץ ורוב רבי האלופים של השנים האחרונות עוצרים את נבלי הגבעות ותגי המחירים על שהם מכנים את חיילי צה"ל ושוטריו "נאצים" היה הכול אחרת. 
אף אלוף אמריקני לא היה מתיר לחייליו להיקרא נאצים. בניגוד לתגי המחירים הרי האמריקנים לחמו נגד הנאצים. אצלם מי שהיה מכנה חייל אמריקני "נאצי" היה יושב בכלא הרבה  זמן.  
אין לי דבר אישי נגד גנץ. אבל מחרתיים אחרי יום העצמאות הוא חייב להתפטר כדי לנקות את אורוות הדם הטהור ונמיכות הקומה שהוכיח נוכח  הרבנים הגזעניים של תורת המלך. שהרי אם יאמר טעיתי גם אז זה לא יהיה אמין כי כדי לפקד על צבא צריך לא להיות טיפש ואם כן ייצא שהוא טיפש ולכן לא הבין. הוא כנראה חייל טוב. טיפש הוא לא.          

יום חמישי, 11 באפריל 2013

ה' באייר תש"ח הוקראה מגילת העצמאות למדינה שעדיין לא קמה. ביום שהיא תמצא עם וממשלה תהיה גם מדינת ישראלAAישראל

ב' באייר תשע"ג    12 באפריל 2013    הכנסת ה-19, מושב ראשון, פגרת פסחאAאAאAРусский    العربية    English
Skip Navigation Linksעמוד הבית > על הכנסת > היסטוריה > מגילת העצמאות

 מגילת העצמאות

ישראל הממשלה הזמנית
עיתון רשמי: מס' 1 תל-אביב
ה' באייר תש"ח 14.5.1948 עמ' 1

הכרזה על הקמת מדינת ישראל

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת  השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.



מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948. 


דוד בן-גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.






מועצת המדינה הזמנית
ימים ראשונים
חקיקה




יום שלישי, 9 באפריל 2013

מנצחים את אוושויץ

הדיסנילנד של השואה.

כתבתי על כך לא מעט  נשארתי עכבר בנזם חזיר. לא אוהב את חיגוג השואה. הגנרלים הישראלים אינם מנצחים את הנאצים. המטוסים האמריקנים הטסים בחזה מורם בגאווה מטופשת מעל בירקנאו ואינם מנצחים אף אחד.לעניות דעתי אפילו היום הגרמנים היו מנצחים את ישראל. היא קטנה. היא אמיצה . היא מה שאשכול קרא "שמשון הגיבור המסכן" ושאת שמה במפה צריך לכתוב על הים.
אבל הגיבור הגדול ביבי משמיד את הנאצים בטהרן. הוא יכול לגרד אותם. הוא לא יינצח. את אושוויץ אין מנצחים. יד ושם אינו דיסנילנד יהודי. לא צריך להביא שחקני קולנוע עם כיפת נייר על הראש כדי לראות הצגה. השואה לא הייתה הצגה.
יד ושם הייתה אמורה להיות מקום מחקר ואיסוף חומר ולא קומדיה. החגיגות הנואלות סרות טעם. מי שניצח בשואה הם ניצולי השואה.
כי היו גדולי השרדנים בהיסטוריה. כשבאו היו ארץ ישראלים שקראו להם סבונים. פעם הכיתי מכות רצח על שפת הים של תל אביב בחור שראה ניצול מוכר שעונים וקרא לו סבון. יהודים מתאבלים על חורבן הבית וכוהניו המושחתים עד שבא יהודי טוב ששמו ישו ואמר לנכים, לפיסחים, למצורעים שאם אין להם מקום במקדש תהיה  להם מלכות שמים.
ואז יצא הגדול מכולם, רבי יוחנן בן זכאי מן העיר הנצורה . הקנאים שהרב ליאור עם תורת המלך הוא שריד להם ובניה הקנאים שרפו זה את מזונו של חברו (מה שבנט קורא "אחים") הוא לא אחי, הוא בן עמי, וגם זה יותר מידי, יוחנן בן זכאי יצא בארן מתים ליבנה והקים את היהדות.
עד אז נספרו שלושה יהודים במקרא. והיהדות של יבנה הצילה את היהודים. לפני מאה שנים בארץ ישראל החלו הרבנים להרוג את היהדות. הרב קוק ואהבלהת האדמה. במקרור הדת היהודית הייתה על אדם וקונו. בלי מתווכים. היום שר חינוך מתייעץ ברבנים חשוכים מה צריך לעשות . היהדות בזה למושג "ארץ " אבנים לא היו יהדות. בגירוש ספרד הגיעו המגורשים עד ליטה אבל מעטים באו הנה. סבי שמחה ברורמן עלה ארצה לפני מאה ושלוש שנים. מאז אנחנו פה.
הציונות הייתה אנטי יהודית במובן הדתי, היא הייתה מרד חילוני לתחיית העם בארצו. את תולדות העם הישראלי לומדים בישיבות החרדיות בתוכנית לימודי ליבה .
מה ייצא לנו משר חינוך חרדי.  בהיסטוריה היהודית כתב החכם קלויזנר אלה שמרדו בהלכה כקראים, השומרונים, בני ישראל והחסידים חיפשו לבוא לארץ ישראל היהדות ההלכתית בזה למושג ארץ.  
הרמטכלים הישראלים מנצחים את גרמניה, אבל הניצחון הגדול הוא וזה הפרדוקס הכי גדול שגרמניה לא סלחה לנו את השואה. 
ב 1949 עבדתי באניית עולים והיו יתומים ניצולי שואה, הם שמחו לחיות. מה יעזור להתאבל אם אתה דתי שהרי האל שלך שהרמטכלים הישראלים מנציחים למפרע שיחק אז בלוויתן ושאל את המלאך אם היו אז מלאכים יהודים, שלא היו שליחים, מי האנשים המתים האלה, אמרו לו צללי אנשים. קמח עצמות היהודים שבגללם  הקימו פה מדינה שכבר מזמן איננה. הבאנו צעדים שאני הקטן באלפי מנשה מנסה למצוא בגלל אבי שאהב את גרמניה יותר מאשר את ארץ ישראל.
אז אמרו לאל העקר ההוא, אלה היהודים שזנחת לשווא, הם המציאו אותך והתפללו, היו גדולי נאמניך, ולרגע חייך חיוך עצוב ואמר, חבל, הם נראים נחמדים.

ולאלה שאינם דתיים, נוהגים בהם כמו שמתנהגים עם הדור שלי שהלך להביא אותם והקים להם מדינה והלוא חלקם עדיין חיים ומשכיחים אותם בי חיגוג שואה חזק מן השואה. הייתי ועודני איש שמאמין שלולא השואה לא הייתה קמה מדינת ישראל. האו"ם הכריז על מדינה יהודית כי הבריטים והאמריקנים חששו שהפליטים יבואו אליהם. אף מדינה לא רצתה בהם אחרי השואה. כל הדלתות היו נעולות. באו ובתום מלחמת העצמאות    חמישים!! אחוז  מלוחמי תש"ח היו עולים חדשים. שלושת אלפים בני קיבוצים נהרגו במלחמה. היום אין קיבוצניק אחד. אין זיכרון. יש ימי יזכור. יש אנדרטאות. מה הן שוות? 
בסוף ארבעים וארבע בשל ההפצצות המאסיביות של בנות הברית על מפעלי פרבן ושו"ת הועלה מחיר הגז. והוחלט לזרוק ילדים חיים לתוך האש. על זה מה עושים בישראל? מביאים גויים מסכנים שלא היו אשמים ליד ושם ועושים להם הצגה. 
כן צריך לחוג את יום השואה. בן גוריון ברגע רע החליט שהייתה שואה טובה והיא הגבורה בגיטו והייתה שואה רעה בבירקנאו. לאלה שלא נהרגו בגיטו חיכתה משאית מעל הביוב להצילם. את האחרים שחטו הגרמנים. בבירקנאו, יהודים מרדו, מתו, הוכו ושם כן! הייתה גבורה גדולה בלי רמטכלים ישראלים הטסים במטוסים אמריקנים .
לא הגיע לעם הזה איש כביבי. הוא לא יודע לחשוב. כמו שמשה דיין אמר על כמותו יש לו שכל במובן הרע של המילה. איך בירקנאו יכולה להיות ניצחון על אירן? שום רמטכל ישראלי לא ינצח עם חזק אכזר נחוש עתיק וגדול כאירנים.יכולים להזיק להם מעט. יש שם עשרות מיליונים  שבניגוד לישראלים בונים את המטוסים בעצמם. 
שישים וחמש שנים יש לנו מדינה עברית. מדינת הלאום העברי יהודי שרק הישראלים אינם מכירים בה. כי בשביל הישראלים לאום יהודי בא מדם. וצריך להיוולד יהודי או להתגיייר. הציונים שעשו מהפכה כבר אינם יכולים להיות ציונים כי הם חיים בציון.
כשהתנדבתי בגיל שבע שרה וחצי לא ידעתי שאלחם בירושלים. חשבתי שאביא יהודים. התאמנו בסירות בקיסריה. ואז הקמנו מדינה. היא היתה חזקה כל עוד הייתה חכמה. קטנה אבל ממזרית. קראו לי לא פעם "קוץ בתחת" הייתי תמיד "האחר, כמו אלישכ בן אבויה גיבור חיי. מדוע צריכה בת הברית של לפיד לשבת עם פשיסטים יהודים? 

יום ראשון, 7 באפריל 2013

ברבש מאיכילוב

על רגע קסום בגיהינום 

  • כשהתחלתי לצאת מן המוות  -לפני שבע שנים- התחלתי לראות מעט, הייתי מחובר למכונת הנשמה, לצינורות, אילם, חירש, לא יכולתי לזוז, משמאלי היה חלון. היו שם  יונים שניקו את כנפיהן. אבל האמת היא שלא באמת ראיתי. הייתיבמוות קליני כשבועיים,לא זכרתי דבר, באו אנשים לבושים לבן והלכו, מכונת הנשימה השמיעה רעשים, ופתאום התעוררתי. כנראה היה אמצע הלילה. אין לי מושג איך ידעתי שזה אמצע הלילה כי כבר כמה שבועות לא היה לי לא לילה ולא יום. היו הזיות אבל לא ידעתי עדיין מי אני ואם זה אני , הוזה. 

כשהתעורתי היה חשוך, החלון ריק מיונים. אולי שכבו לישון. אני זוכר שהרגשתי שאני שט באנייה עזובה, ללא מלחים כי איכשהו זכרתי שהייתי פעם מלח והיו עובדים והאנייה שטה. הייתי באמצע ים גדול. אולי לא גדול אבל לי באנייה העזובה היה ריק.  עצוב אף כי המילה "עצוב" איננה מתארת שום דבר ממה שבאמת הרגשתי. שכבתי באנייה העזובה השטה אולי על גלים. החלון היה ריק מיונים.  
בצד השני של החדר תלה שעון גדול. נדמה לי שאחרי כן גיליתי שאינו מדייק מידיי אבל לא היה אכפת לי. הבטתי בשעון והוא הראה שעה שנדמתה לי כאמצע הלילה והרגשתי שמישהו יושב לצדי. 
איך הרגשתי? לא יודע. אט אט הזזתי את שמורות עיניי לעבר מישהו שנראה דחוק בקיר. הקיר והאיש נהיו אחד. לא ידעתי איפה מתחיל האיש ונגמר האיש. הוא היה מוכר לי. ידעתי שזאת לא הזייה אף כי זאת היא כן הייתה יכולה להיות הזיה. פני האיש היו נעוצות בי. היו טובות. אם יש משהו שנקרא עיניים טובות. היה בהן הטוב החם. הייתה בהן חמלה, אולי עליי, כי זה עתה יצאתי מהמוות שכבר כמעט חיסל אותי. עיניי ננעצו באיש. ראיתי שהוא חובש כיפה קטנה וישב בלי זיע, וכולו בי. זהיתי אותו. פגשתי בו קודם כי הוא היה פרופסור ברבש, מנהל איכילוב.
הוא עדיין לא זע. פתאום הדלקו עיניו וחייך, לא דעתי בדיוק מה אומר הדבר הזה הנקרא "חיוך" , הרי הגעתי למיטה הזאת משום מקום, לא זכרתי מי הייתי קודם או מי אני, אבל החיוך הזה חולל בי שינוי, אנשים אפילו קרובים לא הורשו להיכנס לחלק הזה של הטיפול נמרץ אלש לפי תור , את זה הבנתי אחרי כן.
הוא הרי היה משם. ישב. חייך חיוך אוהד, נראה משונה כי ראיתי איש דואג לי בעוד שעד עתה מרגעי ההתעוררות ראיתי רק צלמי אנשים. את היד של אשתי, את בנותיי מרחפות, אח שנראה כמו עכביש ענק ולא ידע איך לדבר אתי כי אני לא יכולתי לדבר והוא דיבר רוסית.
את ברבש הכרתי מעט . אחרי זמן מה, לא יודע כמה, קם. נגע בפניי. ליטף אותם וראיתי דמעה בעינו , אולי לא ראיתי דמעה ורק חשבתי שאני רואה דמעה. 
אחרי חיוך קל לעברי קם וכמו אמר, יהיה בסדר. ועזב. 
זה היה אחד הרגעים היפים בחיי. כך אני זוכר עד היום. נרדמתי. ישנתי שעות. הגיעו מטפלים ומטפלות. עזרו לי. הערו לי דם. מילאו את האינפוזיות. אבל מה שנשאר חרוט בי כסכין טוב היה החיוך הטוב של פרופסור ברבש שמנהל אלפי חולים ובא לשבת אתי כי היה איש עם מה שאנשים קוראים נשמה.    

יום שישי, 5 באפריל 2013

דנקנר


  1. נולדתי לבוקר חדש עם מותו של אמנון דנקנר. איש ריב מדון חוכמה וכישרון. שנים אני מבקש לדבר עליו. ולא עשיתי את זה. אני בוש. הוא מת צעיר. מוכשר כמו שד. אהוב ושנוא. פה גדול. נשמה של ילד נזוף. כאשר עמד לפרסם את ספרו על דן בן אמוץ ביקש ממני צבי לביא שהיה אז עורכי בסופשבוע של מעריב לכתוב על הספר. הכרתי את דן. הרבה שנים הכרתי. פתאום טילפנה מאמריקה הלן שהייתה אשתו ואם בניו ובתו של דן ואמרה שהיא יודעת שבספר ישנם כמה קטעים שאם יתפרסמו תתאבד נערה נפלאה וענוגה ושברירית. קראתי את הספר. הוא היה טוב. הוא הכעיס הרבה אנשים אבל לצערי כמעט כל מה שהיה כתוב בספר היה נכון. אנשים צעקו.  חירפו. נתפסו עם המכנסיים למטה. לי היה קל. אף פעם לא הייתי בחבורה המוטרפת של דן. אבל דנקנר הסכים. הקטעים הורדו.
  2. דן ואני היינו ידידים משנת 1948. היה לנו  חוזה שהוא לא קורא את הספרים הרעים שלי ואני לא קורא את שלו. אבל קראתי. את ההמורוסקות אהבתי מאוד . אפילו איירתי כמה מהן. 
  3. אמנון יכול היה להיות נחמד אבל הייתה בו עברה קשה שבערה בו. ובכעס הוציא את מה שסיכן את חיי הנערה המתוקה ההיא. אהבתי את הספר. היה חשוב. מכל חבריו הכותבים ביקש דן דווקא מדנקנר הרחוק ממנו ביותר לכתוב את הביוגרפיה שלו. דנקנר לא היה מהפלמ"ח. הוא לא היה אתו באניות. הוא כנראה רצה את האמת וידע שדנקנר, חבר די חדש שלו יכתוב. וידע מה הוא רוצה.
  4. היה שם הסיפור עם אימא של דן שאולי לא היה ואולי היה. דן יכול היה לעשות הכול. אבל את זה הוא השאיר. כי הדווקא שלו היה הדבר הכי חזק בו. נהייתה שריפה מתקתקה כועסת וחומדת של איש. אבל הדברים האחרים -אלה שידעתי שהיו- היו נכונים. כלומר אין אמת מוחלטת. זיכרונות הם נשפי זעם מרחף.  אבל הסיפר היה חזק ומקורי. דן לא היה כמו אף אחד ודנקנר הבין שדן לאהיה רק פלמ"ח וכדורי.
  5. דנקנר רצה פרסום. הוא התאהב ברעיון שהכתיבה של הספר על האיש דן בן אמוץ, תביא לו תהילה. הוא פרסם בעיתונים קטעים נועזים מן הספר וכולם כבר קראו חלקים רבים ולא הלכו לקנות את הספר. דן היה פינומן. ילד פולני שהגיע והמציא את הישראליות. כתב פשוט. הראשון שלא ייפה דבר. היה מצחיק. מסוכן. היה נבזה לחבריו הקרובים שתקופת מה שלט בהם. היה הטבח הטוב בארץ, זה היה לפני ימי השפים הבוכיים על במיה שחוטה שאיזה מתחרה קלקל וננזף וכמעט בכה, וישב שבעה על במיה מסכנה אך דן היה חכם בישול אמיתי.
  6. הכיר את העולם כשאנחנו עדיין חשבנו שחיפה זה חוץ לארץ. המציא שפה. המציא לעצמו ילדות. שלט ברזי ילדותינו כאילו חווה אותה.  
  7. בשנת 1950 בפריז הוא הגיע מאמריקה ושהה ימים מספר בפריס. כתבנו יחד ספר ילדים. הוא ידע ביטויי ילדות שאני לא זכרתי ואני כן נולדתי כאן.  הוא היה מבריק בשקריו על עצמו כי רק בשקר הזה מצא בית.  דן  היה הישראלי השלישי אחרי אבשלום פיינברג ומשה דיין שהמציא שפה.לאום. וכוח. כמו דיין הוא היה איש של חטאת וחסר מוסר פרוע ומתפרע מצחיק וכועס וכואב. 
  8. בסופו של דבר הספר הומת על ידי חבריו של דן שאכלו על שולחנו ושחו בג'קוזי שלו. ראיתי שם דברים שלא ראתה שפחה על הים. אבל כרגיל אצלי על ימי חיי, הייתי צופה. לא שותף. האם דן אהב אותי . אין לי מושג. אבל אילו הייתי חזק יותר, ומודע לתבונת הזיכרון הערמומי המייבב משקר ומשכר מכוח הכישוף של היידע של מה שלא היה מה שהבנתי כאשר כתבתי את תש"ח- כשכל העת כתבתי שאני לא בטוח שזה באמת קרה ככה שכן הזיכרון הוא שיברון סוער מתעה ובודה. מי שהבין את הדבר הזה הכי טוב הוא ארי פולמן בסרטו המופתי וולס עם בשיר.  
  9.  דנקנר היה אופוזיציה של איש אחד. איש של עצמו היה . נתיב בדרך אל מלחמותיו שרבות מהן היו מומצאות  להכעיס. היה חכם גם של טיפשות, עורך מצוין, כתב היטב ואהב את הכוח שהעניקו לו או נכון יותר, לקח לעצמו. הוא לא חיכה לטובות. בא מבית טוב. לא היה עני מעולם. היה מטיח בקרובים שבידידיו ואהב כמה מחבריו עד טירוף. הוא היה האחרון שהאמין- מלבד יועץ משפטי שהורד אלינו מכזבי הניבלנוגים - שהאמין בחפותו של אולמרט שלעניות דעתי ייצא מכל עינוייו לא במעט  בגלל אמנון. 
  10. אילו לליברמן היה חבר כמוהו ולא רק יועץ משפטי לצדו היה בטח משמש בינתיים כשרח חוץ לפחות ללטבייה או לאיים האיברידים. 
  11. ישנו משהו עקוב יופי שעמד לו לדנקנר שלא פחד מאיש. איש שעשה רק מה שרצה. היה מחזר גאוני. היה מסוגל לקחת עלדה בת חמש עשרה לשפת הים להעיר את הירח ולשרוף את המים. איך דנקנר לא עצר את המוות אינני יודע. חבל. איש מענייןיותר מרוב הנחמדים. מעום לא הלך בשום תלם. פשוט אולי צחק מאיזובדיחה של עצמו וישן עמוק מידי. 

הודעה


הודעה לקוראיי. 


אני מודע לכך שיש לי שגיאות דפוס רבות. ועוד צרות. עיניי קהו. לא רוצה עיבוד. לא רוצה עריכה או כתיב נכון. אני עומד מול מותי ולמוות המחכה לי לא אכפת איך אני מנסח. בסוף אין שלמות. פעם ישבתי כמה ימים אינני זוכר איפה וניסיתי לקרוא את "פיניגן ווייק" של ג'ויס. ספרו האחרון. הכרתי פעם איש אחד שקרא את הספר. ג'ויס כתב במכתב אודות הספר " ש-חלק גדול מאוד מהקיום של כל בן אנוש עובר עליו במצב שאין לתפסו באמצעות שימוש בשפה צלולה. דקסוק מקובל ובעלילה שהולכת למישרין". אהבתי מאה עמודים של הספר בלי להבין הרבה. בסופו של דבר הבנתי שהסופר רצה לכתוב חיים חדשים עם חוקים חדשים ואהבתי.  
את היומן הזה אני ממציא כהזיה. אני חקוק לתוך איין. אישה על סיפון אניה אמרה לי פעם ש-"יש יש כי אין אין" . אני עשיו יש יש כי אין אין. 
המשורר ורלן כתב "קחו את צחות הדיבור ומלקו את ראשה" ויש פתגם מרוקני "הלוקחת בעל זקן כאילו הביטה בסיר לילה בתור מראה ". גם זה רק גיבוש של שטות נהדרת. 
זאת אינה התנצלות. ביומן אני מבקש לתפוס משהו היולי. ישיר. לא אכפת לי אם אני כותב עקום . מעולם לא ידעתי איך לכתוב נכון. כמו אל גרקו שרצה לצייר כמו טיציאן וצייר כמו אל גרקו, למדתי לכתוב הפוך. 
הפעם  אני כותב עדיין הפוך אבל בלי גבולות. טוב לי לרוץ עם המילים האלו חרף היותן לא מכובסות. כשמתעטשים אין גבולות. מה שיוצא -יוצא.  עובדה רק עיטוש משתווה בעוצמתו לאורגזמה. כי אי אפשר לערוך עיטוש. 
אני כבר יודע לערוך. בעיקר לבקש עריכה. היום לא אכפת לי. אז לאלה שחושבים שאני לא רוצה לערוך יש לי רק דבר אחד לומר "ככה זה היום אצלי" ומי שרוצה לקרוא שיקרא את השגיאות גם. 

תודה וחג חנוכה שמח. 

נכתב בשבת. 

המשך יומן 5 אפריל יורם קניוק מלך עצמו לריק


כאמור לכל היודעים זה מספר שנים אני מבקר בפלטין העצוב של המחלקה ההמטולוגית במקדש איכילוב . אני מוכרח לומר שאף פעם לא באתי לשם בגלל האוכל. את הבישול לומדים באונברסיטה מיוחדת לאיך לא לבשל אבל זה מה יש. וכולם מחכים למוות או לנסים. מנהלות את הארמון את הפלטין ההמוטולוגיה שלוש נשים. הן יפות. הן טובות. הן מלאכיות משוללות כנפיים אולי כי אין מקום שם לכנפיים. 
הן מזכירות לי שעון העולה שלושה מיליון דולר שקונים גברים עשירים כדי לקבל את מה שאני מקבל משעון שקניתי לפני שנתיים ב 86  שקל ברחוב אלנבי . השעון השוויצרי שאת שמו שכחתי, ויש כמה, אפילו בשלושה מיליון אבל אני לא מומחה לשעונים, בסך הכול נגיד שניים וחצי מיליון דולר נמצאת שם מבחנה זעירה המוצנעת ואחרי מאה שנה אם השעון יחדל לפעול, וזה עלול לקרות הרי במעבדת המפעל בשווייץ יחליפו את המבחנה הקודמת בחדשה הנחבאית והשעון יפעל עוד מאה שנים.
אצלי בשעון ה- 86 שקל אין מבחנות. 
שלושת נשות פלטין האונוקולגיה אינן באמת שעון, הן נשים נאות ושמן אורנה, יעל, ואלה.  אם הן שעון אזי הן שעון של עשרה מיליון.
עובדות קשה. יחידאיות בתבונתן ויודעות מה שאף רופא לא יידע גם בעוד מאה שנים עם  או בלי מבחנה. הן זזות כמו זיקיות, מחפשות. קולטות. נוהגות בהגינות. מקבלות תלונות של חסרי סבלנות. נראות כמכונה זזה של שלוש נשים יפות, בבית יש להן ילדים, בעלים, בפלטין הנכזב הזה שבו המוות מחבק מלמעלה ומרמה וקורץ יש לשלוש הגרציות מקום של כבוד.
הן מרוויחות מה שיש עתיד וחבריו מוציאות ליום על ריהוט חדש לחדר הנכדים שעדיין לא נולדו להם.
איש בארץ הזאת אינו יודע עליהן אלא אם כן הוא פוקד את המקום. מקבלים שם כימו. דם. מה לא. נחוץ למהר. לנתק. לחבר. הכול נוזל בסיוע נשים יפות וסבלניות ויש לנעול פצע ולפתוח ולהציל. כשהן רעבות הן פוערות את פיהן כדי שאיזה חצי סנדוויץ' ינשור לתוך פיהן. בשביל לשתות כוס מים הן צריכות לתכנן שעה של תנועות מבוקרות. נראות לי כמני שהיה נשוי לפני שישים שנה לרקדנית כמו בלט אנושי; מוסיקה בלי כלי נגינה מול אנשים כועסים החושבים על כך למה דווקא הם חלו ולמה דווקא הם סובלים. שלושת נערות הפלא עושות מלאכתן קודש בשביל קהל עסוק בכאביו ופחדיו. 
משהו דומה מתרחש במיון באיכילוב. שם הסערה תוססת יותר ונראית כמו האימא של השעון השוויצרי. נערות רופאות, רופאים צעירים, אחיות, סניטריות רצים מחולה לחולה ובדרך נופלים וקמים. מרפאים ביד אחת וחובשים ביד שנייה. אין רגע של רוגע. הרעש נמס מנימוס קולני. קוראים להם. הם צריכים לחשוב מהר. לרוץ, בוכים שם. מיייללים. דם זולג .
השיטה היא כמו אותו שעון שוויצרי שדיברתי עליו קודם עלהמחלקה למעלה והכול מיומן.
לפני חודש שכבתי שם שבע שעות כי לא נמצאה מיטה באחת המחלקות הפנימיות. לכבישים המיין- קמפים  ליהודים בלבד בגדה יש כסף. להוליד עוד חרדים יש. לבתי חולים פייג. אני מחכה. מולי התחלפו כבר ארבעה. סודני שאינו יודע אף שפה שלומדים בלימודי הליבה בישיבות החרדיות שכוללות גם תנ"ך כלימוד "חול" שכן תנ"ך אינו יהודי מספיק להם. הם קוראים בארמית על נידה והעברית שלהם היא עוד שפה זרה.   
אחרי הסודני הגיעו חמישה ברנשים. גבוהים. בריאי בשר. חטובי גוף. כל אחד עם הסלולרי באוזן. הם הביאו בחור מת שניסה להתאבד. התברר לי שהוא החליט להתאבד בארבעה אקומולים. שכב כמת. לא זז. הם ניהלו שיחות עם המשפחה רק שהאימא לא תדע. ניסיתי להסביר שגם עם חמישים אקומולים אין מתים אבל הם לא האמינו לי. הוא שכב עצום עיניים מת, ועיניו עצומות מרוב מוות. 
אחרי כן הגיעה בחור שעל כל שאלה של רופא אמרה שהיא בת ארבעים וארבע. מה שמך? ארבעים וארבע. דרשה מאשתי מים. אמרה ארבעים וארבע. איפה את גרה? ברחוב.מה יש לך ? ארבעים וארבע. רופא צעיר מנסה לעזור. מוציאה אוכל משקית קרועה ובלה ואוכלת . היא נשארה שם בת רבעים וארבע כשיצאתי. 
לפני חודשים אחדים שכבתי באותה מיטה. יש לי מזל רע או טוב שישן בי חיידק אלים ואני מהווה סכנה לחלשי גוף. לכן אני תמיד בחור נפרד. שכבתי ובאה רופאה צעירה עם עגילה קטן באוזן ואמרה לי שהיא מקיבוץ עברון. או ככה נדמה לי. שאלה משהו על ספר שכתבתי לפני חמישים שנה. נקראה בדחיפות.ראיתי אותה שעות מתרוצצת בין מיטות למשהו אחר. אחרי שש שעות באה לקבל תשובה. 
אני מציע לשרת הבריאות החדשה שאת הוריה הכרתי, גרו בנווה מגן ליד עיזר ויצמן וחיים ברלב, האם הייתה מנהלת בית הספר שבנותיי למדו בו. כדאי לה  להתחפש לבן  אדם. סתם בן אדם. לא סלב . לא שר. לא אף אחד חשוב. לראות איך עובדים באיכילוב וגם תל השומר שגם בו שהיתי.
אילו המדינה הזאת הייתה לוקחת שיעורים מעניי ארצנו המתרפאים בבתי החולים שלנו שהם ממהמופלאים בעולם. אולי יכולים היו ללמוד מהמיון מאלה יעל וארונה איך מנהלים מדינהבלי חברי דיקוריונים המרוויחים מיליונים כדי לשבת בלשכותמפוארות פעם בחודש כדי לבצע עוד פשלה כלכלית שרק הם מרוויחים  ממנה. קצת מהכסף הרע    הזה המשולם לכלומינקים האלה, ליונקי ביצות, לחברים של וחברות של שמרוויחים ביום מה שאני מרוויח בשנה אולי המדינה הייתה באמת מדינה ולא עוד מה שהאלוף המנוח מפקד חיל האוויר מתי פלד קרא וועד קהילה. 


יום רביעי, 3 באפריל 2013

ליום השואה 1 המשך מגיע.


ליום השואה

כשאומרים שואה נוראה אומרים שהיא כמו תפוח שטעמו רע. המילים הורגות את מה שהן מייצגות. יום השואה היה צריך להיות שמחה. ניצלו מאות אלפי אנשים. העמידו בנים ונכדים. נעלמים עכשיו . בן גוריון המציא את השואה הרעה שהיא אושוויץ מול שואה טובה, שהיא מרד גטו ורשה. מרד גטו ורשה הוכרז על ידי קבוצת צעירים שרצו לנקום. לא להיות במצדה. אבל בראו מצדה. מי שלא נהרג מן המנהיגים הצעירים שנהיו גיבורי האומה נמלט דרך תעלת הביוב חיכתה להם משאית בפתח התעלה ומשם נמלטו . הם עלו ארצה והביאו את הבשורה. באושוויץ אנשים היו גדולי הגיבורים בהיסטוריה. מי ששרד היה גיבור. ומצא מזל. גדולי גיבורי העם היהודי שרדו. אבל עליהם אמרו ששרדו כי בגדו. שיכלו להילחם. כי יכלו למות מות גיבורים.
יום השואה היה צריך להיות חג לאומי של שמחה על ההצלה. על גבורת השורדים. ממש כמו שצום תשעה באב מנציח מקדש פגום עם כוהנים אוהבי בצע שחרב ושמחורבות מקדש אליליו נולדה יבנה ונולדה היהדות ונולד עם ישראל .
אנחנו חוגגים את מסורת מצדה אך לא את חניתה ועלייה ב' והקמת מדינת יהודים במקום לחפש כל העת קברים מדומיינים. אבותינו לא עבדו את המוות כמו שכנינו המצרים והבבלים. לא היה עולם הבא. המוות היה לבוא אל העפר ממנו באת. מדוע לא נחוג דווקא היום את תקומת הגיבורים שם שאנו כאן לא הגענו למראשותיהם. מאה ועשרים אלף המעפילים שבדרך לא דרך הובאו לארץ מול חיל הים המלכותי של בריטניה הגדולה בשישים ושש אניות קטנות. בלב ים. בריטים נוגחים. ניצולי יורים בקבוקים ריקים. הקמנו להם מדינה באזור עוין כי לא היו כמעט דלתות פתוחות בעולם ליהודים ומפני שהערבים לחמו נגד העלייה שעה שהגרמנים עוד רצו "רק" לסלק את הפיגול היהודי מאירופה. מאה וחמישים אלף בני אדם  שברחו מגרמניה פולניה ואוסטריה הצליחו לבוא חרף המרד הערבי שכלל גם כשש מאות יהודים מתים.  באה שנת 1939. האנגלים באו אל המלחמה הגדולה. נחוצים נפט ערבי שזרם מעירק לחיפה ובא הספר הלבן. צעירים ניצולי שואה בלי שפה בפיהם נלחמו במלחמת העצמאות. האם יודעים בועלי המכפלה הכנענית שלקראת סוף מלחמת העצמאות מחצית מהחיילים היו ניצולי שואה? 
ישנו אבל. לכל משפחה בארץ אם מוצאה מאירופה או  מארצות הבלקן היו מתים. במשפחתי בלבד מתו  שישים איש ואישה ביום אחד קבורים בבור אחד. אבל ראש השנה חוגג את השנה הבאה ולא את השנה שעברה. העתיד נחוץ סיוע ואהבה לא רק העבר שלא היה לו עתיד. עשו את יום השואה ליום גבורה. לאלה ששרדו. קחו את הממשלות שזנחו את הניצולים הזקנים הנמקים בבדידותם ונקראו פעם "סבונים" יען כי לא עשו מהם סבון. קחו את הממשלות לדורותיהם ושלחו אותן לבתי הניצולים שיאמרו תודה. יד ושם חשוב ככל שיהיה נהיה גם לדיסנילנד הישראלי, אל תעשו את השואה נשק פוליטי. 

המשך יומן


  1. עמוס אילון מגדולי הכותבים הישראלים שהיה ידידי טוב, איש עם גדולה וכעס וכאב ואני חשבנו פעם להציע יום אחד בשנה כיום שייקרא "שניצליידה" הרי גם לאשכנזים מגיעה איזו מימונה . אנחנו היום מיעוט בארץ שבה היינו פעם רוב. חשבנו- בינתיים עמוס מת, ושמעו, הוא לא "מצא את מותו", כי הוא לא חיפש, הוא "לא הלך לעולמו" כי עולמו היה כאן, אבל הוא מת, כולם ימותו או מתו, עושים מזה עניין, אני עושה מזה יומן, אבל חשוב למות אחרי החיים ולא לפניהם אף כי במניין נכון אנחנו באים משום מקום- ממוות- ןרק אז חייים ונחוצים לפנות מקום.
  2. אז חשבנו על שניצליידה. נשיר "יודלים" נאכל שניצלים, נישן בשלף שטונדה, נעדיף קינדר שטובה, נלמד לא לצעוק, לא להתלונן,  נחיה בחמסין כאילו קר, ננגן ברהמס, שומן, נשיר שירים בגרמנית, בפולנית , בעברית ישנה, זאת שהייתה לפני היאללא- ביי נתגעגע לשלג שמבושש לבוא, נצחק בקול סגור, נשאיר זכר למי שהיינו, למי היו הורינו אלה שלא נלקחו למשרפות ולאלה שידעו לבוא והצליחו לבוא, הקימואת היש בארץ הדאובה הזאת שמזמן איננה. 

  3. שניצליידה! 

  4. עשר שנים, בין שנת שבעים לשנת שמונים התגוררנו בשכונת מורשה. היה טוב לנו שם. היינו אשכנזים אחרונים והיינו כאחים לכל היתר. על כך יש לי מאות סיפורים. החבר'ה הצעירים במורשה קראו ליום השואה "המימונה של האשכנזים" , זה היה חסר ניגון טורף או כועס. לא היה בשם שמץ של ביקורת. זאת הייתה האת שלהם. אנחנו חיים בארץ הזאת בארבעה שבטים. היינו עם ואיננו עוד. אולי פעם נהיה. אולי לא .  לומר " המימונה של האשכנזים" היה נכון להם מפני שהמימונה היה הרגע המאחד שלהם שהעניק להם כבוד עצמי , ניגון שלהם מול אלה שהם חשו חסרי כבוד מפניהם. 

יום שלישי, 2 באפריל 2013

המשך יומן


היום יום גימל, השניים לאפריל בדיוק חודש לפני יום הולדתי ה -83. 
הילדים נחים. נחו כחודש וזה מעייף מאוד. ללמוד כבר אין צורך כי ישראלים כבר אינם צריכים ללמוד. יש מחשבים. יש אייפון. למה למוד. אז נחים. אולי מחר אחרי המימונה יחלו ללמוד. ילמדו שלושה ימים. ושוב ינוחו. נשים לא תעבודנה כי ילדים עייפים מאי עשייה נחים מן החופשה. חכמים כבר לא נהיה. קראתי הבוקר את יאיר לפיד. אני אוהב אותו אבל הוא אינו מייצג אותי. הוא רוצה לסייע לגברת כוהן. יש לגברת כוהן דירה. או בית. יש לה הכנסה. בעלה מרוויח לא רע. יחד עשרים אלף לחודש. היא לא תוכל לקנות לילדיה דירות. 
אני זקן בא בימים. אין לי דירה ואין לבנותיי דירות. עבדתי קשה. פספסתי. טעיתי. גברת כוהן שהצביעה לפיד מגיע לה מעמד טוב יותר. ואני לכלבים. רוב ידידיי מימי הקמת המדינה עניים. הקחנו מדינה ושכחנו לקחת כאשר אלה שהיו חכמים קנו רכוש נטוש. לרובנו אין דירות. גרים בשכר דירה. הוא מאמיר כל העת. היה פעם חוק הגנת הדירה. יכלו לחיות בשכר דירה מדורג וקבוע. זה היה בימי מפאי ובימי הציונים הכלליים. היום יאיר רוצה לסייע לגברת כוהן. והוא צודק. מדוע שתיסע רק פעמיים בשנה לחוץ לארץ ולא שלוש? 
הצרה היא ששרי המים, הבולים, הנחלים, הביוב בקנדה, המנסרים ומספרים לי את מעט החסכונות בשביל המעמד העליון הצרה היא שהם כולם, הממשלה שאין בה איש אחד שיודע מה היא המילה "בושה" ומוכן להיות אחרי שהיה שר אוצר , שר לשכחתי מה, אולי לשיחות בינלאומיות, אולי לטלפונים מקולקלים , העיקר שיהיה שר, ירויח לא רע, מה הוא יודע על עם ישראל? הוא לא יודע כלום. הוא שר היה ושר יהיה. בממשלה הבאה יתמנה לשר הלולים הריקים כמו שבחג בחווה לא חוקית שמרו חיילי צהל על בתים ריקים כדי שהמתנחלים יוכלו לנסוע לטייל. 
שאלו אותי על מה חשבנו כשהקמנו את המדינה. היינו ילדים. המבוגר הכי זקן היה בן עשרים ושלוש. המדינה הייתץה מסע צלב של ילדים. לאו דווקא מהטובים. הטובים חיכו לבחינות הבגרות. באו להילחם כבר למה שהכנו להם. אבל מדינה שהוקמה כמסע צלב של ילדים כאשר מחטיבת הראל מ-1100 הילדים הלוחמים, נהרגו ארבע מאות, המדינה הזאת העברנו לדור הקודם והתביישנו  לבקש. 
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהוקמה משום מקום להיות מדינה וחלק קן ממקימיה עדיין בחיים. אולי גם גברת כוהן אבל אני לא זוכר. יאיר נולד אחרי כן. ביבי נולד כאשר לחמנו ליד ביתו. איש לא סופר אותנו. בכל מערכת הבחירות לא הוזכרו מקימי המדינה. לא הוזכרו מנהיגיה. לא נגעו בשורשים הקשים והעדינים. לא הזכירו איזו מלחמה הייתה כאן כדי שיאיר יוכל לדאוג לגברת כוהן. אין פה זיכרון. אומרים הגדה. אומרים והגדת לבנך. איזה אומרים. איזה הגדת. אין פה לא חמלה. לא תודה. קמנו ארץ לניצולי שואה על מה שקורה להם אכתוב מחר. כי אולי ביניהם יש גברות כהן בלי כסף לחשמל, בלי אוכל,  
עם היטוח לאומי הכושל ביותר במערב אם אנחנו  אכן מערב אולי מערב סודן, אולי מאליח המחודשת. 
בינתיים להתראות.מחר הולך לאיכילוב