היומן.
אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה. היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה, "לא בעתי" כבר לא אמות, אבל הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה ואיך גומרים חיים במהירות כה רבה.
עד שבוע שעבר סרטן מוח העצם או מח העצם היה משהו שאמנם חליתי בו אבל הייתי משויך לניסוי רפואי שיכול היה להציל אותי. סרטן מסתורי. מעט ידוע עליו. תרופות לא היו מלבד השתלת מוח עצם הטובה רק לצעירים. זקנים כמוני אין להם סיכוי. אבל פרופסור מיטלמן באיכילוב עבד על טיפול שהוא כמובן ניסיוני שיכול היה להאריך את חיי. הרווחתי שבעה חודשים. הערכים נהיו טובים. ואז לפני כמה שבועות חלה ירידה הגוברת והולכת. אם יימצא עוד ניסוי אפשרי אפשר שאחיה מעט יותר, בלעדיו הרבה סיכוי אין לי.
כך שאני יושב עכשיו וכותב בצער מסוים ובתחושה לא הכי טובה שזמני מגיע. ארד דומה בקרוב. איך זה יהיה אינני יודע. אני תרמתי את גופתי למדע. ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי. אין לי שום רצון להשאיר מאחורי אבק עצמות שיימג וייעלם ואני רוצה את אפרי בבקבוק או אם ירצו בני משפחתי,אפרי יפוזר באיזה מקום ואפנה מקום למישהו אחר . כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה,הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו, כשמתים לא נשאר דבר.
מוזר לי להיות כה רחוק מהחיים שחשבתי שעוד יהיו לי. ללפיד יש עתיד לי יש עבר שלא יהיה לו עתיד.
המדינה ששתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן מי שהיא היום אינו מעיין אותי.היא מגוכחת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת.
המדינה ששתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן מי שהיא היום אינו מעיין אותי.היא מגוכחת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת.
@@@@@@@.
אתמול ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא KILLERS KISS
של סטנלי קובריק. הסרט נעשה בשנת 1955 בניו יורק. קובריק היה נשוי אז לרקדנית רות סובודקה שרקדה עם מי שהייתה אשתי הראשונה, לי בקר. רות רוקדת בסרט קטע בלט בלי מוסיקה. אני זוכר שלי עשתה לה את הכוריאגרפיה. קובריק ישב אז בקצה החדר הגדול מול מכונת עריכה של הימים ההם וערך. בסרט השתתפו שחקנים כמו פרנק סילברה ששיחקו בסרטים שקובריק עשה. חלק מהמשתתפים היו בני משפחתו של הבימאי. הסרט יפה וחזק. יש בו מין קור מצמרר של גאולה. הוא גאל את גגות ניו יורק מכיעורן ויצר מהם ניגון מסתורי. ישבתי בדירה בבילו וראיתי את הסרט על רקע הימים ההם. קשה לי להאמין שישבתי שם. מי הייתי ? האם כשאהיה מת יישאר ממני משהו בסרט שאינו קשור אלי אבל הרי הייתי שם. בן עשרים וחמש.
לפני זמן מה באשפוז באיכילוב, אחד מיני רבים הביאו לי ארוחת ערב. ארוחת ערב בבית חולים היא חצי סלט קטן. לבן הנקרא גיל, גבינה לבנה שאת שמה שכחתי וכף גדולה. אוכלים לבן בכף מרק. שאלתי אם זה מארייתא ולא ידעו. אף רופא או אחות אינם יודעים מדוע אין בבתי החולים שאני מכיר, אכילוב ותל השומר, מדוע אין כפיות. לכן אתה צריך לפתוח את הספל הלבן. להכניס את כף המרק פנימה. וקשה. קשה לסובב, קשה להגיע לתחילת הלבן קשה להניע כף גדולה בכוס פלסטיק קטנה.
נזכרתי שהייתי הולך אז בשנות החמישים עם בירד לשמוע בבר קטן איש שמן מצחיק שנקרא סלים גיילורד. הבר היה קטן. מוסיקאים היו באים לשם. גיילורד ניגן בידיים הפוכות. הן היו ענקיות והאצבעות שלו היו נקניקיות ועשה בהן פלאים. הוא שר שיר אחד שידע או אהב. : CIMENT MIXER PETY PETY
אף אחד לא ידע מניין השיר. לפעמים היה שר את BABERIBA שהיה שיר גס מחמד ומצחיק.
הוא נאמן עליי להיות אני. מו"ל איטלקי גילה זה עתה ואף מתרגם לאיטלקית את ספרי חימו מלך ירושלים. ספר האהבה שכתבתי לפי חמישים שנה. עדיין קוראים בו וזה מדהים שאני קורא את בלזק שמת ואינו כבר שנים ואני חולק אתו את אונו ואת צרותיו. בשביל מה לאיטלקים חימו? האם הוא עדיין חי? חמישים שנה לספר זה הרבה זמן.
עוד אחזור ליומן.
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
אכתוב אותו עד שיגיע זמני . מעניין אותי לראות את מה שאינני מבין. ולאוהבים ולשונאים יגיע עוד הרבה מהחיים שהיו טרם התחלתי למות. פעמיים כמעט מתי מסרטנים. אבל הפעם זה אחרת. אין מבינים איזה מין סרטן זה. כמה הוא נמשך.
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
אתמול ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא KILLERS KISS
של סטנלי קובריק. הסרט נעשה בשנת 1955 בניו יורק. קובריק היה נשוי אז לרקדנית רות סובודקה שרקדה עם מי שהייתה אשתי הראשונה, לי בקר. רות רוקדת בסרט קטע בלט בלי מוסיקה. אני זוכר שלי עשתה לה את הכוריאגרפיה. קובריק ישב אז בקצה החדר הגדול מול מכונת עריכה של הימים ההם וערך. בסרט השתתפו שחקנים כמו פרנק סילברה ששיחקו בסרטים שקובריק עשה. חלק מהמשתתפים היו בני משפחתו של הבימאי. הסרט יפה וחזק. יש בו מין קור מצמרר של גאולה. הוא גאל את גגות ניו יורק מכיעורן ויצר מהם ניגון מסתורי. ישבתי בדירה בבילו וראיתי את הסרט על רקע הימים ההם. קשה לי להאמין שישבתי שם. מי הייתי ? האם כשאהיה מת יישאר ממני משהו בסרט שאינו קשור אלי אבל הרי הייתי שם. בן עשרים וחמש.
לפני זמן מה באשפוז באיכילוב, אחד מיני רבים הביאו לי ארוחת ערב. ארוחת ערב בבית חולים היא חצי סלט קטן. לבן הנקרא גיל, גבינה לבנה שאת שמה שכחתי וכף גדולה. אוכלים לבן בכף מרק. שאלתי אם זה מארייתא ולא ידעו. אף רופא או אחות אינם יודעים מדוע אין בבתי החולים שאני מכיר, אכילוב ותל השומר, מדוע אין כפיות. לכן אתה צריך לפתוח את הספל הלבן. להכניס את כף המרק פנימה. וקשה. קשה לסובב, קשה להגיע לתחילת הלבן קשה להניע כף גדולה בכוס פלסטיק קטנה.
נזכרתי שהייתי הולך אז בשנות החמישים עם בירד לשמוע בבר קטן איש שמן מצחיק שנקרא סלים גיילורד. הבר היה קטן. מוסיקאים היו באים לשם. גיילורד ניגן בידיים הפוכות. הן היו ענקיות והאצבעות שלו היו נקניקיות ועשה בהן פלאים. הוא שר שיר אחד שידע או אהב. : CIMENT MIXER PETY PETY
אף אחד לא ידע מניין השיר. לפעמים היה שר את BABERIBA שהיה שיר גס מחמד ומצחיק.
MOTHER IN THE KITCHEN FATHER IN JAIL SISTER IN THE CORNER SINGING PUSSI FOR SALE
עכשיו לזמן יש משמעות חללית. הייתי שם. הייתי. הייתי צעיר. לאיזה איין אני הולך. הרי גם האיין הוא איזשהו יש. הרי שום דבר לא הולך לאיבוד. הרי האיין שלי יהיה מין יש בטוהר הגדול של הבלתי קיים. מה זה בלתי קיים. מה זה למות. לא פוחד למות. אבל מהו המוות הזה המחכה. הרי באתי משום מקום. לפעמים אני קורא ספר על העבר וחושב שהייתי שם. לא הייתי. אז לאן אנחנו נעלמים בלי אלוהים שמזמן מת ואם היה קיים בלי עתיד הרי לעבר שאני מדבר עליו כן היה עתיד מסויג. הוא נאמן עליי להיות אני. מו"ל איטלקי גילה זה עתה ואף מתרגם לאיטלקית את ספרי חימו מלך ירושלים. ספר האהבה שכתבתי לפי חמישים שנה. עדיין קוראים בו וזה מדהים שאני קורא את בלזק שמת ואינו כבר שנים ואני חולק אתו את אונו ואת צרותיו. בשביל מה לאיטלקים חימו? האם הוא עדיין חי? חמישים שנה לספר זה הרבה זמן.
עוד אחזור ליומן.
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
אכתוב אותו עד שיגיע זמני . מעניין אותי לראות את מה שאינני מבין. ולאוהבים ולשונאים יגיע עוד הרבה מהחיים שהיו טרם התחלתי למות. פעמיים כמעט מתי מסרטנים. אבל הפעם זה אחרת. אין מבינים איזה מין סרטן זה. כמה הוא נמשך.
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@