יהמו בני מעיי

יהמו בני מעיי

ליומן

התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.

הכול החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם.

ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא.

הכול לחינם. מבולבל ברגע של שפיות, יום הולדת 83. חוזר מהיופי האחרון שלי עם אהוביי, חזרה הביתה, צולע למחשב לבדוק אם הצוואה נשארה במקום הנכון, היא שם. חושב על השופט חיים כהן שאמר לאשתו בקצה חוליו, "לא לוקח עוד, מה שיבוא יבוא." וזה היה כאשר כיהן בישראל כיועץ משפטי.

הלילה נמשך ולוחץ. התעוררתי בחמש. רציתי לראות משהו שאינו כואב והדלקתי טלוויזיה אמרו שיונית בהיריון וארז טל צווח, רץ, צחק, מדבר עם מי שיהיו גיבורי התרבות בעונה הזאת, חשבתי על יופייה המזוקק של יונית, בפעם הבאה יראו אותה נכנסת להיריון.

סטיבן פריי, השחקן הבריטי הגדול, נשאל מתי נודע לו שהוא הומו, והוא ענה שברגע היציאה מהרחם הביט לאחור ואמר, "לשם אני לא חוזר."

באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתוכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוסיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול.

בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?

יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?

אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.

בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.

לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה.

לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות.

יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. 

לאישה הגדולה הגברת רות

דורה רות

דורית רות היא אולי דבורה הנביאה רחם רחמתיים בראשי ממשלות ישראל היא שביתקה  אומה בשיר נורא הוד על בגידת ישראל במי שבגללו נהייתה מדינת היהודים.

כאשר הלכנו להתגייס הלכנו לפלי"ם. רצינו  להביא יהודים שנהיו נוכחים בערינו ומהלכים ליד הים הריק, זה היה בסוף שנות הארבעים, צער עמוק מהלך ובוהה מוכר שעונים באלנבי ותוהה  מי הוא, היו רעים שכינו אותם "סבונים" והפכו את בירקנאו למשהו עדיין קיים, שילדים הציגו הצגות שם למנגלה ןהולד רעיון עיוואים של שואה רעה באושוויץ ומרד גטו ורשה לשואה טובה.

דורה רות החזירה אותנו לימים ההם. טבעו אניות קטנות, בים טבעו , אריה עירוני, מנחם קאופמן, מהימייה של הפועל, נחום שומרוני ואני הלכנו לנסות להיות אכסודוס שעברה אז לאורך חוף  ארץ ישראל להודיע מי הם, בריטים ירו, שברי האדם החלו לאהוב את עיניהם, טרפו תפוחי זהב, ובמקום ללכת להביא עוד יהודים הלכנו למות בהרי ירושלים ששם המים היו מתוקים מידי לאניות מעפילים.

הציונות שבה נשבענו הביאה לארץ ישראל כשלוש מאות אלף יהודים. העלייה הלגלית החלה כאשר הבריטים חששו שבגלל היטלר ינסו היהודים הנכלוליים להיכנס בהמוניהם לבריטניה ואדולף אייכמן מונה למגרש היהודים מאירופה. ניתנו וויזות למאה וחמישים אלף אנשים שהציונות לא הייתה משא נפש אבל נהייתה מפתח להיכנס לארץ היחידה שלא נעלה את שעריה בפניהם.

כך החל המרד הערבי. המאבק נגד העלייה והבריטים לחמו בעיקר בערבים, אנחנו אתם עד שבריטניה נכנסה למלחמת העולם, נחוץ היה נפט עירקי שזרם לחיפה, ותעלת סואץ הייתה הדרך להודו וננעלו הנמלים והחלה  העלייה הלא לגלית וכשישים אניות קטנות, ובהן כ-120,000  פליטים ניסו להגיע, טבעו, מתו, חיו, ומלח גרמני בצוללת הטביעה אניית פליטים אמר "היהודים שוחים לפלשתינה". 

על תורן הלאום נתקע דגל אכסודוס כסמל של תעצומות הנפש של הניצולים והסיפור הגדול האמתי היה שהמדינה היהודית קמה במקרה, המאבק היה על הצלה. את זה חלק גדול בישראל אינו מבין, צעקנו "עלייה חופשית"  לרבים היו אחים, אחיות, בנים, ובנות, ואנחנו הקטנים כן הבנו; המדינה שקמה הייתה הדרך, ההצלה הייתה דגל המדינה וכך אירוע היסטורי, האומות המאוחדות שחששו שבסופו של דבר היהודים חלקם יינצל ואז מה נעשה בהם? הכירו בהקמת מדינת יהודים.

המילה יהודים הייתה נחמדה, במציאות די שנאו את הבאים. שנאו את היהודי הישן מן הגטו. ב 1949 אחרי המלחמה עבדתי בפאן יורק, 3000 ניצולים בכל נסיעה. סרדינים ישנו נוח יותר.  למטה בבטן האנייה הייתה קבוצה של יתומים .

היה לי מפרש פרוש מנייר גפת וכשהיו העולים לסיפון לאכול, או לשירותים הייתי חוטף נער או נערה ומכניס אותם זה אחר זה לישון מתחת למפרש.

לפני כמה חודשים ראיינה אותי רנה ורבין בערב ספרותי ביפו שעשתה למופת ואחרי הריאיון באו ועמדו מולי אנשים, פתאום חצתה בכמעט נהמה אישה יפה, עיניים כחולות, אולי בת 70 או יותר וכולם עומדים סביבי והאישה אומרת שחשבה עלי שנים כי אחרי שדברנו על הסיפון ואחרי שישה במיטתי שהייתה הדבר האחרון שניתן לקרוא לו מיטה- רצתי באנייה ומצאתי קלמנטינה שנשארה זרוקה מן הקלמנטינות שאכלנו בדרך מחיפה ונתתי לה אותה וסיפרה איך מרגישה הקלמנטינה הראשונה בחייה,  איך בכתה, גירדה בציפורניים את שבבי הריח המתוק חמוץ, כולם בכו, אני בכיתי וחודשים מעטים חלפו ושמעתי על אביון בן שואה במצב רע והלכתי לבקר אותו והוא חי בתנאי חיים של זבל אנושי מחכה לאיזו תרופה שהבאתי לו ונזכרתי באישה צעירה מגרמניה שעבדה פה עם עורך דין  לניצולי שואה כאשר המשרד -כך אמרה- שכולו כסף של ניצולים שנהפכו לדמעות של זהב לעורכי דין נבזיים.

צודקת הגברת רות. ואני מצדיע לה. ואוהב אותה. חושב שעשתה מעשה גדול. יש לתגמל מיד. לא צריך עוד וועדות. הקמנו מדינה בשבילם , לא בשבילנו, הרעדנו את חומות העולם בניצחון עברם, השתמשנו בכאבם לסחוט כספים לנו לעשירינו מכרנו אותם כדקדוק של טיפוח חוליים כמו ילד שהכרתי ששיחק במחזה מול מנגלה וחבריו בתיאטרון הילדים מול הגז.

דורה רות הניפה נס מול עוולות והבגידה בה ובחבריה ויש למצוא את האנשים, להעניש, אני מאמין שאם יאיר לפיד ייגע ברמאות האיומה הזאת ויבכה את בכי אביו היה יכול היום אחרי כל השנים של ממשלות ישראל בזונות שזנחו את זקני ניצולי השואה והפכה  אותם לשקופים, נדמה לי שהוא היחיד שהיה יכול להיכנס במנוולים באבי אביהם ולמצוא את הכסף המגיע לאנשים האלה.