לאישה הגדולה הגברת רות

דורה רות

דורית רות היא אולי דבורה הנביאה רחם רחמתיים בראשי ממשלות ישראל היא שביתקה  אומה בשיר נורא הוד על בגידת ישראל במי שבגללו נהייתה מדינת היהודים.

כאשר הלכנו להתגייס הלכנו לפלי"ם. רצינו  להביא יהודים שנהיו נוכחים בערינו ומהלכים ליד הים הריק, זה היה בסוף שנות הארבעים, צער עמוק מהלך ובוהה מוכר שעונים באלנבי ותוהה  מי הוא, היו רעים שכינו אותם "סבונים" והפכו את בירקנאו למשהו עדיין קיים, שילדים הציגו הצגות שם למנגלה ןהולד רעיון עיוואים של שואה רעה באושוויץ ומרד גטו ורשה לשואה טובה.

דורה רות החזירה אותנו לימים ההם. טבעו אניות קטנות, בים טבעו , אריה עירוני, מנחם קאופמן, מהימייה של הפועל, נחום שומרוני ואני הלכנו לנסות להיות אכסודוס שעברה אז לאורך חוף  ארץ ישראל להודיע מי הם, בריטים ירו, שברי האדם החלו לאהוב את עיניהם, טרפו תפוחי זהב, ובמקום ללכת להביא עוד יהודים הלכנו למות בהרי ירושלים ששם המים היו מתוקים מידי לאניות מעפילים.

הציונות שבה נשבענו הביאה לארץ ישראל כשלוש מאות אלף יהודים. העלייה הלגלית החלה כאשר הבריטים חששו שבגלל היטלר ינסו היהודים הנכלוליים להיכנס בהמוניהם לבריטניה ואדולף אייכמן מונה למגרש היהודים מאירופה. ניתנו וויזות למאה וחמישים אלף אנשים שהציונות לא הייתה משא נפש אבל נהייתה מפתח להיכנס לארץ היחידה שלא נעלה את שעריה בפניהם.

כך החל המרד הערבי. המאבק נגד העלייה והבריטים לחמו בעיקר בערבים, אנחנו אתם עד שבריטניה נכנסה למלחמת העולם, נחוץ היה נפט עירקי שזרם לחיפה, ותעלת סואץ הייתה הדרך להודו וננעלו הנמלים והחלה  העלייה הלא לגלית וכשישים אניות קטנות, ובהן כ-120,000  פליטים ניסו להגיע, טבעו, מתו, חיו, ומלח גרמני בצוללת הטביעה אניית פליטים אמר "היהודים שוחים לפלשתינה". 

על תורן הלאום נתקע דגל אכסודוס כסמל של תעצומות הנפש של הניצולים והסיפור הגדול האמתי היה שהמדינה היהודית קמה במקרה, המאבק היה על הצלה. את זה חלק גדול בישראל אינו מבין, צעקנו "עלייה חופשית"  לרבים היו אחים, אחיות, בנים, ובנות, ואנחנו הקטנים כן הבנו; המדינה שקמה הייתה הדרך, ההצלה הייתה דגל המדינה וכך אירוע היסטורי, האומות המאוחדות שחששו שבסופו של דבר היהודים חלקם יינצל ואז מה נעשה בהם? הכירו בהקמת מדינת יהודים.

המילה יהודים הייתה נחמדה, במציאות די שנאו את הבאים. שנאו את היהודי הישן מן הגטו. ב 1949 אחרי המלחמה עבדתי בפאן יורק, 3000 ניצולים בכל נסיעה. סרדינים ישנו נוח יותר.  למטה בבטן האנייה הייתה קבוצה של יתומים .

היה לי מפרש פרוש מנייר גפת וכשהיו העולים לסיפון לאכול, או לשירותים הייתי חוטף נער או נערה ומכניס אותם זה אחר זה לישון מתחת למפרש.

לפני כמה חודשים ראיינה אותי רנה ורבין בערב ספרותי ביפו שעשתה למופת ואחרי הריאיון באו ועמדו מולי אנשים, פתאום חצתה בכמעט נהמה אישה יפה, עיניים כחולות, אולי בת 70 או יותר וכולם עומדים סביבי והאישה אומרת שחשבה עלי שנים כי אחרי שדברנו על הסיפון ואחרי שישה במיטתי שהייתה הדבר האחרון שניתן לקרוא לו מיטה- רצתי באנייה ומצאתי קלמנטינה שנשארה זרוקה מן הקלמנטינות שאכלנו בדרך מחיפה ונתתי לה אותה וסיפרה איך מרגישה הקלמנטינה הראשונה בחייה,  איך בכתה, גירדה בציפורניים את שבבי הריח המתוק חמוץ, כולם בכו, אני בכיתי וחודשים מעטים חלפו ושמעתי על אביון בן שואה במצב רע והלכתי לבקר אותו והוא חי בתנאי חיים של זבל אנושי מחכה לאיזו תרופה שהבאתי לו ונזכרתי באישה צעירה מגרמניה שעבדה פה עם עורך דין  לניצולי שואה כאשר המשרד -כך אמרה- שכולו כסף של ניצולים שנהפכו לדמעות של זהב לעורכי דין נבזיים.

צודקת הגברת רות. ואני מצדיע לה. ואוהב אותה. חושב שעשתה מעשה גדול. יש לתגמל מיד. לא צריך עוד וועדות. הקמנו מדינה בשבילם , לא בשבילנו, הרעדנו את חומות העולם בניצחון עברם, השתמשנו בכאבם לסחוט כספים לנו לעשירינו מכרנו אותם כדקדוק של טיפוח חוליים כמו ילד שהכרתי ששיחק במחזה מול מנגלה וחבריו בתיאטרון הילדים מול הגז.

דורה רות הניפה נס מול עוולות והבגידה בה ובחבריה ויש למצוא את האנשים, להעניש, אני מאמין שאם יאיר לפיד ייגע ברמאות האיומה הזאת ויבכה את בכי אביו היה יכול היום אחרי כל השנים של ממשלות ישראל בזונות שזנחו את זקני ניצולי השואה והפכה  אותם לשקופים, נדמה לי שהוא היחיד שהיה יכול להיכנס במנוולים באבי אביהם ולמצוא את הכסף המגיע לאנשים האלה.