יהמו בני מעיי

יהמו בני מעיי

ליומן

התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.

הכול החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם.

ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא.

הכול לחינם. מבולבל ברגע של שפיות, יום הולדת 83. חוזר מהיופי האחרון שלי עם אהוביי, חזרה הביתה, צולע למחשב לבדוק אם הצוואה נשארה במקום הנכון, היא שם. חושב על השופט חיים כהן שאמר לאשתו בקצה חוליו, "לא לוקח עוד, מה שיבוא יבוא." וזה היה כאשר כיהן בישראל כיועץ משפטי.

הלילה נמשך ולוחץ. התעוררתי בחמש. רציתי לראות משהו שאינו כואב והדלקתי טלוויזיה אמרו שיונית בהיריון וארז טל צווח, רץ, צחק, מדבר עם מי שיהיו גיבורי התרבות בעונה הזאת, חשבתי על יופייה המזוקק של יונית, בפעם הבאה יראו אותה נכנסת להיריון.

סטיבן פריי, השחקן הבריטי הגדול, נשאל מתי נודע לו שהוא הומו, והוא ענה שברגע היציאה מהרחם הביט לאחור ואמר, "לשם אני לא חוזר."

באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתוכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוסיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול.

בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?

יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?

אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.

בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.

לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה.

לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות.

יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. 

לאישה הגדולה הגברת רות

דורה רות

דורית רות היא אולי דבורה הנביאה רחם רחמתיים בראשי ממשלות ישראל היא שביתקה  אומה בשיר נורא הוד על בגידת ישראל במי שבגללו נהייתה מדינת היהודים.

כאשר הלכנו להתגייס הלכנו לפלי"ם. רצינו  להביא יהודים שנהיו נוכחים בערינו ומהלכים ליד הים הריק, זה היה בסוף שנות הארבעים, צער עמוק מהלך ובוהה מוכר שעונים באלנבי ותוהה  מי הוא, היו רעים שכינו אותם "סבונים" והפכו את בירקנאו למשהו עדיין קיים, שילדים הציגו הצגות שם למנגלה ןהולד רעיון עיוואים של שואה רעה באושוויץ ומרד גטו ורשה לשואה טובה.

דורה רות החזירה אותנו לימים ההם. טבעו אניות קטנות, בים טבעו , אריה עירוני, מנחם קאופמן, מהימייה של הפועל, נחום שומרוני ואני הלכנו לנסות להיות אכסודוס שעברה אז לאורך חוף  ארץ ישראל להודיע מי הם, בריטים ירו, שברי האדם החלו לאהוב את עיניהם, טרפו תפוחי זהב, ובמקום ללכת להביא עוד יהודים הלכנו למות בהרי ירושלים ששם המים היו מתוקים מידי לאניות מעפילים.

הציונות שבה נשבענו הביאה לארץ ישראל כשלוש מאות אלף יהודים. העלייה הלגלית החלה כאשר הבריטים חששו שבגלל היטלר ינסו היהודים הנכלוליים להיכנס בהמוניהם לבריטניה ואדולף אייכמן מונה למגרש היהודים מאירופה. ניתנו וויזות למאה וחמישים אלף אנשים שהציונות לא הייתה משא נפש אבל נהייתה מפתח להיכנס לארץ היחידה שלא נעלה את שעריה בפניהם.

כך החל המרד הערבי. המאבק נגד העלייה והבריטים לחמו בעיקר בערבים, אנחנו אתם עד שבריטניה נכנסה למלחמת העולם, נחוץ היה נפט עירקי שזרם לחיפה, ותעלת סואץ הייתה הדרך להודו וננעלו הנמלים והחלה  העלייה הלא לגלית וכשישים אניות קטנות, ובהן כ-120,000  פליטים ניסו להגיע, טבעו, מתו, חיו, ומלח גרמני בצוללת הטביעה אניית פליטים אמר "היהודים שוחים לפלשתינה". 

על תורן הלאום נתקע דגל אכסודוס כסמל של תעצומות הנפש של הניצולים והסיפור הגדול האמתי היה שהמדינה היהודית קמה במקרה, המאבק היה על הצלה. את זה חלק גדול בישראל אינו מבין, צעקנו "עלייה חופשית"  לרבים היו אחים, אחיות, בנים, ובנות, ואנחנו הקטנים כן הבנו; המדינה שקמה הייתה הדרך, ההצלה הייתה דגל המדינה וכך אירוע היסטורי, האומות המאוחדות שחששו שבסופו של דבר היהודים חלקם יינצל ואז מה נעשה בהם? הכירו בהקמת מדינת יהודים.

המילה יהודים הייתה נחמדה, במציאות די שנאו את הבאים. שנאו את היהודי הישן מן הגטו. ב 1949 אחרי המלחמה עבדתי בפאן יורק, 3000 ניצולים בכל נסיעה. סרדינים ישנו נוח יותר.  למטה בבטן האנייה הייתה קבוצה של יתומים .

היה לי מפרש פרוש מנייר גפת וכשהיו העולים לסיפון לאכול, או לשירותים הייתי חוטף נער או נערה ומכניס אותם זה אחר זה לישון מתחת למפרש.

לפני כמה חודשים ראיינה אותי רנה ורבין בערב ספרותי ביפו שעשתה למופת ואחרי הריאיון באו ועמדו מולי אנשים, פתאום חצתה בכמעט נהמה אישה יפה, עיניים כחולות, אולי בת 70 או יותר וכולם עומדים סביבי והאישה אומרת שחשבה עלי שנים כי אחרי שדברנו על הסיפון ואחרי שישה במיטתי שהייתה הדבר האחרון שניתן לקרוא לו מיטה- רצתי באנייה ומצאתי קלמנטינה שנשארה זרוקה מן הקלמנטינות שאכלנו בדרך מחיפה ונתתי לה אותה וסיפרה איך מרגישה הקלמנטינה הראשונה בחייה,  איך בכתה, גירדה בציפורניים את שבבי הריח המתוק חמוץ, כולם בכו, אני בכיתי וחודשים מעטים חלפו ושמעתי על אביון בן שואה במצב רע והלכתי לבקר אותו והוא חי בתנאי חיים של זבל אנושי מחכה לאיזו תרופה שהבאתי לו ונזכרתי באישה צעירה מגרמניה שעבדה פה עם עורך דין  לניצולי שואה כאשר המשרד -כך אמרה- שכולו כסף של ניצולים שנהפכו לדמעות של זהב לעורכי דין נבזיים.

צודקת הגברת רות. ואני מצדיע לה. ואוהב אותה. חושב שעשתה מעשה גדול. יש לתגמל מיד. לא צריך עוד וועדות. הקמנו מדינה בשבילם , לא בשבילנו, הרעדנו את חומות העולם בניצחון עברם, השתמשנו בכאבם לסחוט כספים לנו לעשירינו מכרנו אותם כדקדוק של טיפוח חוליים כמו ילד שהכרתי ששיחק במחזה מול מנגלה וחבריו בתיאטרון הילדים מול הגז.

דורה רות הניפה נס מול עוולות והבגידה בה ובחבריה ויש למצוא את האנשים, להעניש, אני מאמין שאם יאיר לפיד ייגע ברמאות האיומה הזאת ויבכה את בכי אביו היה יכול היום אחרי כל השנים של ממשלות ישראל בזונות שזנחו את זקני ניצולי השואה והפכה  אותם לשקופים, נדמה לי שהוא היחיד שהיה יכול להיכנס במנוולים באבי אביהם ולמצוא את הכסף המגיע לאנשים האלה.

הרב פירון ושמעון בר יוחאי

נכדי

בעוד שלוש  שנים ייכנס נכדי למערכת החינוך של ק"ק  עדת היהודים והרב פירון יתווה את דרכו. לא רק ל"ג בעומר שנמשך ימים, גם י"ז תמוז, גם תשעה באב וגם עוד מועדים רבים שיהיו מתווי דרכו לחיים.

כנראה יישאר כאן כי אמו כאן, אביו כאן, סבותיו כאן. סבי לימד בבית ספר לבנות בנוה צדק בשנות העשרה, אמי הייתה אשת חינוך שישים שנה. זה היה כאשר למדו בארץ הזאת.  כשל"ג בעומר היה יום לימודים רגיל ואחר הצהריים היו מדליקים מדורות.  שמעון בר יוחאי היה אמור להיות מקולל על שתמך בבר- כוכבא אבל היום החליט הרב פירון שהוא משה רבנו.

אין לי שום דבר אישי נגד רבנים. היו במשפחתי רבים. הרנ"ק  היה סבה של סבתי. רבנים אינם יכולים ללמד תעוזה רוחנית, מרדנות על מנת  להבין, להיות אנטי דוגמה להבין משהו על החיים ומאיפה באנו .

כשהיינו ילדים במנדט הבריטי היינו חייבים ללמוד  והורינו וסבינו רצו עם חופשי בנפשו; חקרן,  וסליחה – תועה בדרכי החיים. וזאת כמגננה נגד אמיתות שדופות על עצי חרוב במערה ובאמצעות חקר, חשיבה חופשית ולימוד שהוא תמיד איזושהי הכרת יידע בכפוף לחשיבה שלא חשבו אותה קודם.    

אומרים שהרב פירון הוא איש נעים הליכות. הוא רב. הוא לא יכול או רוצה לא להיות. לפני שנים רבות שמעתי הרצאות ב-ייל של הרב סולובייצ'יק על הרמן כוהן. אין כבר כמותם. בראותו את עדת רבני ישראל  נשאר באמריקה. רב פירון הוא רב ישראלי. כלומר לא חכם מהקונסרבטיבים הלא מוכרים כאן אלא בא מהנידות, מארץ ישראל שעד הרב קוק מעולם לא הייתה חלק מתורת ישראל.  מתוקף תפקידו כרב הוא אינו יכול לעמוד על רמת לימוד נאותה כי הוא מאמין במקום להיות שואל ויודע ותועה ותוהה. מסכן נכדי.

מה שקרה השנה בל"ג בעומר הוא תמרור אזעקה. לנכדי אין סיכוי בארץ שהייתה מדינה והיום ק"ק עדת ישראל מנוהלת על ידי בירוקרטיה חילונית למען שמור את חוקי הגולה שעד שהגיעה ההשכלה היו בורים ומנותקים מהעולם.

התעלומה לא שלטה שם . האמונה בניסים פרחה. רבנים השיתו אותה על עם מסכן.  ההשכלה שהיא ההיפוך של מה שמייצג הרב פירון הביאה לנו את האינשטינים  והפרוידים ועם ישראל ברח מהגלות ויצא לחירות. נכנס להיסטוריה שמאות שנים היהודים המציאו לה תחליף ווירטואלי.

נכדי ילמד שאת ספר הזוהר כתב שמעון בר יוחאי כאלף שנה אחרי מותו. שאת עשרת הדברות כתב אלוהים. אני מייחל לנכדי לא להישאר בק"ק שהייתה התחלת הציונות והגשמתה אבל זה כבר תלוי בבתי שרוצה להישאר כאן ובאביו של נכדי. אני את ההחלטה הזאת מתממשת כבר לא אראה .

על הרב פירון להתפטר לאלתר. רב הוא רב. רב ישראלי הוא הרב הנחות ביותר בתולדות היהדות.  יחזור לימי הביניים שלו וייתן לדור נכדי להיות בן לאום יהודי, לאו דווקא בן דת יהודית אלא אם כך בחר, וייתן לחופש להשתולל, למחשבה הלא מקובעת לפרוח, יען כי הרב פירון ייאלץ ללמד איך שמעון בר יוחאי מחריב ישראל כרבי עקיבא נביאי החורבן היו גדולי תורה.  

דת היא היפוכו של חופש. היא לא שייכת לאיך אנו חיים. הכרתי באמריקה צעירים שלמדו בבתי הספר של הכנסייה. הם סבלו.  יש דת ויש חינוך; יש דת ויש פקפוק, יש הליכה לעבר הלא נודע ויש חזרה לשמעון בר יוחאי לא כסיפור או מיתוס אלא כאל מי שרוקדים לכבודו כאילו היה משיח.

ואז בא דן אבן

אני רוצה להאמין שהעיתונאי דן אבן שכותב על רפואה ב"הארץ " לא פרסם את עמודו הבוקר אך ורק כדי שנתייסר. על מנת שנחלה אף יותר. כדי שנמות כהמון אחרי מילותיו. מה שדן אבן עשה אכן היה מכה קשה.

הוא שב למאבקו ארוך הימים נגד תיירות מרפא. הוא קורא לתיירות זאת "אשפוז מחלקה ראשונה". הוא מתקומם נגד הדבר היחידי שיכולים בתי חולים בישראל לעשות כדי לשרוד, ישראל משקיעה מעט מאוד בתחקירים. אירופה משקיעה הרבה.  אמריקה בטח . לא ישראל. בלעדי תחקירים וניסויים, בתי החולים יהיו שדות קוצים. ישראל בירת הפופוליזם רוצה רפואה טובה במעט מידי כסף .זה לא הולך.

תיירות מרפא שמסייעת כה הרבה אינה באה על חשבון החולים הישראלים. היא מאפשרת הרחבה פיתוח ומחקר. מה קרה לו לאיש הצעיר הזה דן אבן שמייחל לנו למות מה שיותר מהר. שכן בלי פיתוח וחיפוש חיקור לא נחיה .

אבל בל נשכח איך זה נשמע טוב. המדינה מכה בגויים. מה יפה מזה. אפילו אם הקוראים באים מעיתון לאנשים חושבים הם ייהנו לקרוא על איך מכים את תיירות המרפא הגויית ומצילים את הישראלית. הפטריוטיות הישראלית אוהבת לצדוק , אוהבת להיות תהלוכת של דגלי הלאום.

מה? פרופסור ברבש על אלפי נרפאו קם בבוקר להשיג כסף לקנות חליפה חדשה. בית חולים מודרני הוא מקום של חירום. ריפוי. מקום לימוד וחיקור. עליו למצוא דרכים חדשות. להתקדם עם מה שקורה בעולם, בלי זה יהיו בתי החולים מרפאות לשעת חירום.

דן אבן בטח נאהב הבוקר. הראה לרשעי מנהלי בתי החולים איך להיות ישראלים טובים. אבל גם חולים יותר. גם מתים יותר.  על שלושה לא נשבינה: על החינוך הלקוי, על הבריאות ועל התרבות. ככה אנחנו בלעדי עוד הרבה בריאות זרה הבאה עם כסף ותורמת בכך להצלת חיינו  ככה אנחנו ש בדיוק היום, עם קריאת העמוד נוטף הפופוליזם של דן אבן ישבתי עם רופאי, הוא מצביע של לפיד כמו רוב הרופאים שאני מכיר האומר לי, אולי יש סיכוי, אולי כן מעט חיים עדיין, אבל בלי שנחקור יותר זה לא יקרה.

יא אעבל דן אבן. 

הדם הנלוז שלי בקהילת ק"ק ישראל. המשך יומן.

שני דברים גיליתי שאני לא רק גוי ולכן מותר לצה"ל להרוג אותי גם ללא משפט, אלא נחות. בעצם שירותי בצה"ל בעת הקמת המדינה שכשעדיין הייתה מדינה ולא עדה דתית המיוסדת כמו בימי הנאצים, על דם טהור ודם שאינו טהור.

אחרי שלחמתי בתש"ח ונפצעתי הועברתי לאנייה פאן יורק להביא ניצולי שואה לארץ ישראל. באחת החופשות קראו לי למשרד בתל אביב שבו חייל צעיר נאלץ לגייס אותי שכן בעת המלחמה צה"ל רק הוקם. נשבעתי על תנ"ך להיות נאמן למולדתי. קיבלתי שבע לירות למפרע ושתיתי בהן לילה נהדר בקפה פילץ .

חלפו שנים. המדינה קמה. נפלה. עברה דירה מיצוב כוח יוהרה וגזענות ונהייתה לקהילה וממשלתה היא וועד קהילה וצבאה לומד להריח דמים.  כיוון שאני סובל עכשיו מסרטן דם עם סיכויי קטן להחלים אזי הדם הזה לדעת מפקדת הצבא אינו שלי עוד. הוא שייך לקהילה שלא רוצה אותי בה.

נולדתי לאם ואב יהודים בארץ ישראל. אך כיוון שחדלתי (לפי חוק)  להיות שייך לדת היהודית ותחת זאת להיות בן הלאום היהודי (גם כן לפי חוק)  אני בשום מקום. קודם לכן כאשר עוד התקיימה מדינת ישראל אשתי הלא יהודייה ואי לכך בנותיי ואחרי כן נכדי המתוק היו רוב גוי בביתי. לא פחדתי. עכשיו כולנו בסירה אחת:  לא יהודים לפי הדת כיוון שגם נכדי אינו נחשב יהודי לפי דת.

הקהילה היהודית שכבשה את ישראל שהיה עם כל ימות התנ"ך (שלושה יהודים נזכרים בתנ"ך) רוצה אותנו בחוץ. רוצה שנשים יהודרו. שהציונות שבין כה וכה נסתיימה בשנים האחרונות ואשר בגין היותה תנועת שחרור לאומי שבה אני כן חי, אף כי גלמוד- בא סבי לארץ ישראל ב 1910.

והנה הגענו לשורש הבעיה. כבר לא רק גויים שמותר ליהודי טוב להרוג אותי כגוי ולא רק שאתה למד מספרי הקהילה למי מותר לדפוק מזוזות, האם בהיותי בן לאם יהודייה אני זקוק למזוזה לי או לכלבי או לאשתי המהודרת מכל מצב שבו היא שותפה למשהו לבד מתן מתנות לטייקונים אז מי אני?

צהל מינה וועדה. רבנים חשבו ותהו ולמדו את כל מה שהיה כתוב על מקצצי בקציעות בירכתי האוקיינוס היהודי הגדול שיש והיו בו פעם גם חסד, בינה, חמלה, דרך ארץ ולא להשליך על חיילים צעירים הנקראים אצל הגבעות "נאצים" , לא לתת להם ללחום במדינה זבה כמו אצל הנאצים שמה שקובע הוא טוהר הדם .

יום יבוא, יתאחר, אבל יבוא וצמרת צה"ל תועמד לדין על זיוף מגילת העצמאות, על ההפליה המגדרית, על יד קשה נגד ילדים פלשתיניים, על הלכות גויים וכהנחת עבודה האפשרות או שמא חוק המתיר ומעודד הרג כל מי שאינו דומה לך.

היום הזה יבוא . אנחנו עם ישראל. היינו פה לפני כולם. לא תיתכן ישראל נאצית בעוד זכורים לנו הימים שהיו, אבל לא רק חגורות ביטחון יועמדו, לא רק וועדות חקירה, לרמטכ"ל לשר הביטחון ולאחרים, אלא נביא מהאוויר הגדול את ישעיהו ואת ירמיהו –ג'רמיה  בעברית חדשה- נביא את רוח ישראל סבא שמעולם לא הייתה למשיסה כזאת.

את סמל מלחמתי בהקמת המדינה שלחתי למשרד הביטחון לפני שנים  את המדינה שהכרתי אינני יכול להחזיר כי אין קונה. אוי למדינה שנהייתה וועדה קהילה שדוף כואב, גזעני, שתבוא נגדו אישה גדולה בשם דבורה הנביאה , כן, נביא גם אותה, מנהיגה, שרת צבאות, גיבורה שתובל אל התורן ותפתח  פה לשיר את השירה הנישגבת ביותר בתנ"ך ויבואו רבני המטכ"ל וינסו לצעוק לה שקול באישה ערווה ותפתח את פיה ואש גדולה תצא מלועה ולא יקום ולא יהיה כאן מחנה ריכוז לקהילה כובשת לעם שהייתה לו פעם דבורה הנביאה.   

אילן יצוק מרוך

נכתב ב -אוקטובר 1973 כשהילדים מתו. פורסם ב" דבר " ניסיתי להעלות לפני יומיים. לא הלך. הנה מעט ממה שהיה.

לאילן, לאורי, לליאור, לכל האחרים.

איך נהפך רוך אנושי כזה לכוח. איני יודע. בבוקר נודע שנער נבלע באדמה. הילדים הללו גדלו נכלמים מעט. מעליהם סכך הצל של דורות אפלי-תהודה. גיבורים ענקיים קדמו להם וסככו עליהם. הם נפלו בין המיטות; בין האור האחר, הזר, מלא שובבות נעורים של פופ ושיער ארוך, חופש ענקי ונעורים המבקשים להיות נצחיים, לבין השבועה הנחרצת שנשבעו אחרים בשמם. הם קיבלו דברים במין אלם. איש לא שאל אותם. כולם ניסו לפרש אותם. הם היו סימני-שאלה עצומים והלכו בצל. הם לא הרימו קול ולא תבעו תביעות. באחדים היתה נוקשות, ברובם היתה איזו תהייה נבוכה. הם הביטו בך כאילו אתה התשובה לשאלה שהם לא שאלו. אבל הם סירבו בתוקף לשאול את השאלות שלהם. ציפו מהם שיהיו משהו, איש לא אמר להם מה. הנער היה רך וענוג. היה לו החיוך המדהים שיש לפעמים לתינוק ישן. כאילו צריבה פנימים עם אושר תהומי חבורים יחד. ציפית מרוך כזה שיצייר את העולם או את חביון הלב. ציפית שהנערים הללו ייצאו למסעות חשוכי-מרפא לתוך תודעתם הכמוסה, ויגלו פרחים במקום שבו היו אצל קודמיהם סיוטים. הרוך הזה היה תום בלתי נדלה. הם נדחקו לפינות מפני שלא ציפו שיבינו אותם, הם סירבו למסור דו"ח מדויק על מה שמתרחש עמוק מתחת לחיוך, הם חיו בגיהנום פרטי וסגור משלהם. על הדשא של תודעתם איש לא דרך.

ואז פתאום נהפך הרוך לאיזה הולם בלתי מובן; לאגרוף בלתי מתקבל על הדעת; לזרימה חרישית לתוך כל ההיסטוריה וחתירה בה ונבירה בה, בלי מלים, בלי התרפקות יתר; למצוא בה את האגרוף שהיו או התיימרו להיות האחרים שסככו עליהם כל השנים. הם יצאו בגופם להגן על אלה שלא הבינו אותם. הרוך והתום עמדו מול המכות הניחתות ולימדו את התוקפים לקח בל ישכח; שאין החיוך מעיד על עיסתו. כלומר, הם לימדו את התוקפים מה שאוהביהם לא למדו מהם אף פעם.

הנער בעל החיוך המקסים ראה דברים שאיננו יודעים מה הם. הוא לחם כמו חיה פצועה למען עולם, שאותו לא טרח מעולם לתאר לזולתו. מה הוא ראה שם בתוך האימה?

הוא עמד מול המוות והמוות עיפעף ראשון. ושוב ושוב הכה בבשרו עד שנעלם. אני רואה תום עם חיוך, כמו פרפר, מכה אויב ואיני מבין מנין הנביעה הזאת. אני מכיר את החיוך שנהפך לפלדה. אני מכיר את הנערים שהיינו אנו; אני זוכר את האימה של אז ואת הימים המרים. אבל זו ראייה לאחור של אדם מבוגר. איך אפשר לתאר, מתוך הנער המחייך, מלא התום, את הזוועה שראה, את ההקרבה שהקריב.

אני זוכר את הילד. עם חיוך ביישני. הוא פותח לך את הדלת וכולו שופע איזו הבנה עמוקה לפצעים שאתה כלל לא גלית לו. אני זוכר את הנער גדל ומבקש להניח לו, מבקש שלא יפריעו לו. הוא לא רצה להיות טירדה בעולם. הוא ביקש לעמוד בינתיים בצד, לא להידחק בתור, לצחוק עד כמה שאפשר ולכאוב את מה שיהיה לכאוב במסתרים. אני מכיר את הנער, את ההליכה הזהירה בין שברי זכוכית, את העמידה המבוישת, את העצמה שבמלה הקצרה, הקצרה ביותר, בין דבר לדבר. כאילו ניסה תמיד לגעת בהילות, בתוואים, ולא לעשות טיפול שורש עד שיבוא היום, עד שיגיע הרגע הנכון. אבל תיאור הדברים בקיצור ובמדוייק היה הכרחי והיה נסוך עליו איזשהו יופי, שרק מי שמכיר את מפלצתיותן של מלים יודע את חשיבותו. הנער אהב את התפוח, אבל לא חשב שיש להגיע אל לב התפוח כדי לאהבו, לא סבר שיש לפצוע בסכין את התפוח כדי לאהוב אותו עד תיכלה.

את אהבתם הם לא בצעו. נקם אינו המלה שלהם. הם לא רק מילאו את חובתם כמו שגורסת המליצה, אלא רקמו עצמם לתוך רקמות העם, לתוך כל ההיסטוריה שלו, בלי שאמרו אי פעם מלה אחת על זהותם הנפשית העמוקה. האם הזהות הזאת נולדת בקרב? קשה להאמין. אנחנו פשוט לא הכרנו אותם. כשהיינו אנו צעירים והלכנו למות בקרבות, לא הכרנו את עצמנו, אף הורינו לא הכירו אותנו. הם, הצעירים, שילמו לנו באותה לשון, באותה מטבע. הם הלכו למות בלתי מובנים כליל. זו נחמתם ונקמתם. כי כל פירוש שניתן לגבורתם יהיה בחינת צידוק עצמנו, לא הכרה בהם. כל השתיקות שלנו יהיו צעקות על אינותם. הם חיו ומתו בלתי-מובנים, כי ברגע המכריע של חייהם, ברגע בו נפתחו אל האימה וניצחו אותה, ברגע בו המיתו את המוות בגופם שלהם, ומתו, באותו רגע הם היו אחרים כל-כך ממה שידענו, שאיננו יודעים מי הוא הנער שמת, כשם שלא ידענו קודם אילו רבדים יש מעבר לפופ, לכמו-אדישות, לחיוך המקסים, למלים הרכות או לאמירות שנאמרו כאילו בגניבה.

הבנת הנערים יכולה להיות רק מתוך המוות, רק מתוך הגופות שנעצמו פתאום ונעלמו חרישית לתוך האגדה. סככנו עליהם באגדות שלנו, הקמנו להם עולם שבו היה עליהם להבין היטב בין נכון שלנו ללא-נכון שלהם. הם לא הבינו ולא לא-לא הבינו, הם הרכינו ראש והלכו לדרכם. אבל באיזשהו מקום מחריד בתוככי נפשם פגשו אותנו בצומת הראשי ואנו לא ראינו. הם מסרו את חייהם למען שנחיה אנחנו. האם אני ראוי לחיים שהעניק לי הנער המחייך הזה? איך אוכל אי-פעם לבוא בלחש ולומר לו תודה. דור הורי ניסה להודות לדורי על-ידי שירי מזמור ופטפוט מליצי, עד שנשכח המעשה ומגש הכסף נותר עניין של מקח וממכר. מגש הכסף האחרון הוא נסיון עיקש ונוסף לומר לחיים שלקח החיים הוא החיים עצמם. יש תינוקות היודעים מהו אלוהים, היודעים מהם החיים. נערים המתים כדי שהוריהם יחיו, אולי יודעים ברגע הפרידה, איזה עולם היו הם מבקשים שיהיה. אבל הם אינם מותירים הרבה מלים. הם היו תמיד נמצאים במלים, בחיבה גלויה, באמירות מפורשות. הם מותירים מועקה גדולה, ואחריות, וזעקה שתלך ותגווע, וכאב שאין לו מרפא. אני מכיר אנשים אכזריים ורעי לב, החיים מתוך לוחמה מתמדת עם העולם. אני מכיר דורות של נערים בעולם, המחפשים אתגרי מוות ותהילת מוות וחיים על חודו של סכין-גילוח. אבל מי הכיר אי-פעם דור נכלם כל-כך, עצוב כל-כך, מבויש. רך עד דק, מסוכך על-ידי דורות רבים של ידעני מלים ומומחי מדיניות, מי הכיר אי-פעם דור של הולכי בצל, הולכי בצד הכביש, המנסים להיבלע ולא להראות, שכך נילחם למען יחיו אחרים. שכך ילך בגופו לעצור התקפה איומה כל-כך.

אם תראו בארץ המיוסרת הזאת נערים מחייכים, מבוישים, מלאי תום; אם תראו נערים יפים כל-כך, המנסים לגעת בידי משי בלחש המפעם בין אדם לאדם. תדעו דבר אחד: עומדים לפניכם העזים בגיבורים ותאבי השלום היפים שבעולם. עומדים כאן לוחמים נועזים, שבמחי אחד היה חיוכם לחרב, שבמחי אחד היה גופם מחסום בלתי-עביר ובלתי-חדיר, לא להם, לנו. הם היו חדירים ועבירים ואילו אנו איננו סוככים עליהם עוד, הם סוככים עלינו. וזאת אולי החובה הגדולה, העצומה, הנשגבה ביותר שמטיל המצב הזה עלינו. לכבד את רצונם שלא פירשו אותו מעולם.

דברים לגנץ רמטכ"ל צבא ישראל

מצטער שגערתי בך. בטח לא שמעת. אני צליל קטן בתוך צעקה גדולה שאיננה. נולדת בכפר אחים. זה כבר הצליל שבתוכו גדלתי. אתה נרא שלם. יצוק. לא מוכר את עצמך כמושיע. אתה רמטכ"ל של צבא ישראל אבל אתה באמת אתה מצביא של צבא שאינו עוד ישראל.

אינך יכול לנהוג אחרת. אתה חיייל. אין עוד צה"ל. יש צבא השם. המדינה שהקמנו בתש"ח אינה עוד. אנחנו    עדה דתית קיצונית חלומת משיח, שכדי להתקיים פיסית הקמנו מערכת פוליטית וכלכלית על מנת לכלכל את צבא השם.

באיזשהו מקום יש בנו במחזיקי אגרות החוב לאלוהי צברות ישנה בנו גם חמלה וחברות ויש אחריות ויש התנדבות ויש כיבוש ויש הכל אך איננו מדינת- עם. ישנהו עם פלשתיני שהוכר כעם, אין עם ישראל כי איננו אלא עדה דתית מנותקת מהעולם הגדול. חזרנו לשטעטל, למלכות דוויה, לאל שאיש לא ראה באלפיים השנים האחרונת וכאשר מישהו מת לנו אנחנו מודים לו בארמית על טובו שלקח את יקירנו.

אני אומר את זה כי אינך יכול להיות גנרל צבאות כאשר מה שקובע הוא הכיפה. לא המדינה. כן היא כמעט קמה. הרמטכלים הראשונים פיקדו על צבא עם. אין עוד עם. יש אנשים טובים הדואגים שילמדו דיני נידה בגיל צעיר ויוכלו להתלבש כמ איכרים גרמנים מן מאה השלוש עשרה 

ולחבוש תרבושי קוזקים על ראשיהם. 

במצב כזה אתה חייב להתהלך בין טיפות. הציונים מינו אותך, אבל אתה  כן צריך לא לראות קבר חייל שנפל חלל שבין מגילת העצמאות שמזמן סותרה ונאסרה לשימוש ולא חוקקה חוקה ונהיינו עדה דתית עם עדה אחרת שהיא אתה, אני, מוטקה, יוסי רינה דיצה שבה כמו בשיר (בסילוף הידוע)  "מוכרחים להיות שמח" .

אני בסך הכול זבוב על קיר חלק . לא נחזיק מעמד כעדה דתית עם במקום ממשלה יש לנו ועד קהילה. אתה קצין נאור בצבא ישועת השם. אנחנו לא רעים. לא טובים.אנחנו עדה שמוכנה לעשות הכול כדי שיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ייחגג בכותל שבנה אדומי כי רצה שנהיה מוחזקים היטב בחבלי גדולתו כבונה ואכזריותו כמלך.

ממתי יש לנו אל ש קיר.  מה שהיה כשהייתה עדיין יהדות היה אדם וקונו. ולא אדם וקירו. 

כרמטכל מצוין וזהיר, משכיל חזק ונאמן אתה חייב להלך בין טיפות כי הרי עד כמה שאני זוכר לא אלוהים מינה אותך למפקד אלא הילדים שמתו במסע הצלב של הילדים הארץ ישראלים להצלת הישוב העברי כדי שתקום  מדינה. 

צר לי אחי גנץ. חש חובה וגם כאב לומר לשני קוראיי שפשוט טעיתי.  

לפעמים אני חולם שהקמנו מדינה. הייתי שם. זה היה קשה. רוויי דם. ששת אלפים (אחוז מן האוכלוסיה ) נהרג כדי שבסוף תקום פה עדת קנאים דתית, הדורשת ממך    לבדוק מי מחייליך  דמו אדום יותר ומי לאו. 

אתה נראה לי כאיש מארץ המלח.והמדבר. והאשל.  וישעיהו. היינו צעירים. הדם זרם. לארבע מאות חללי חטיבת הראל שנהרגו לא עשו מפקד מוות שבו ביקשו סליחה מאלוהים על שלקח אותם. 

 אתמול ב ד' אייר,  לפי התאריך העברי מלאו לי 83.  לא חגגתי. שמחתי שעשינו את זה וחבל שזה לא כל כך הצליח. 

אנא סלח לי. 

מבט שני.  

יש לי חבר אהוב, אהוד בלייברג. כתבתי שנטש אותי. הוא אהוב לבי. כתב לי מכתב נפלא באס.אם.אס- מיסרונים נשמע לי כמו סמרק! -כתבתי חזרה. דיברנו שעה בטלפון. אני מיצר שהעלתי את שמו לשווא. אבל הוא הסכים שאומר את הדברים האלה.  הוא הפיק כמה סרטים מצוינים. הוא המפיק הכי מקצועי שיצא לי להכיר.  חזר ממלחמת לבנון פגוע וקודם לכן יצא רע ממלחמת יום הכיפורים .

ב -1948 נפל אביו בשבי המצרים בקיבוץ שהופקר על ידי הממשלה הזמנית. נולד בבאר שבע. היו לו אלפי רסיסי קרבות בראש. נסע לפרנקפורט. עלה לרכבת ונסע הלוך ושוב באירופה שלושה ימים. כל העת קרא את ספרי "היהודי האחרון" ויודע אותו על פה. כמו שארי פולמן הבימאי הגאון יודע בעל פה את הספר. יש לי שני קוראים נפלאים. מות היהודים למי שהוא יהודי לפי הלאום ולא לפי הדת על כך כתבתי שנים. אני בקרו יוצא מהמשחק. במקרא  שאות אני רואה כאבי ואמי אין עולם הבא. חיים ומתים. אין קידוש המוות, יש קידוש החיים. אז היה. 

אחרי שנים נעתר אהוד היקר להיפגש אתי לבקשתי אחרי שנודע לי על 14 הפעמים שקרא את היהודי. חלפו שנים. הינו קרובים. כנראה פגעתי בו. יש בו יושרה שאף פעם לא נתקתלתי בשכמותה. לכן כאב לי.  כאב לו.

אנחנו מתחתנים אצל הקאדי של דמשק ביום שלישי הבא בלילה. הוא יישב באל-איי אני בתל אביב. אם אסתדר, ואשיג   וויזה לגבעתיים נעביר לשם ואז זה כבר לא יהיה רק בינלאומי אלא בינעירוני . 

יום עצמאות עדת ישראל תובבה תל אביב. מאז 1910 בירת משפחתי. 

ככה זה.