דברים לגנץ רמטכ"ל צבא ישראל

מצטער שגערתי בך. בטח לא שמעת. אני צליל קטן בתוך צעקה גדולה שאיננה. נולדת בכפר אחים. זה כבר הצליל שבתוכו גדלתי. אתה נרא שלם. יצוק. לא מוכר את עצמך כמושיע. אתה רמטכ"ל של צבא ישראל אבל אתה באמת אתה מצביא של צבא שאינו עוד ישראל.

אינך יכול לנהוג אחרת. אתה חיייל. אין עוד צה"ל. יש צבא השם. המדינה שהקמנו בתש"ח אינה עוד. אנחנו    עדה דתית קיצונית חלומת משיח, שכדי להתקיים פיסית הקמנו מערכת פוליטית וכלכלית על מנת לכלכל את צבא השם.

באיזשהו מקום יש בנו במחזיקי אגרות החוב לאלוהי צברות ישנה בנו גם חמלה וחברות ויש אחריות ויש התנדבות ויש כיבוש ויש הכל אך איננו מדינת- עם. ישנהו עם פלשתיני שהוכר כעם, אין עם ישראל כי איננו אלא עדה דתית מנותקת מהעולם הגדול. חזרנו לשטעטל, למלכות דוויה, לאל שאיש לא ראה באלפיים השנים האחרונת וכאשר מישהו מת לנו אנחנו מודים לו בארמית על טובו שלקח את יקירנו.

אני אומר את זה כי אינך יכול להיות גנרל צבאות כאשר מה שקובע הוא הכיפה. לא המדינה. כן היא כמעט קמה. הרמטכלים הראשונים פיקדו על צבא עם. אין עוד עם. יש אנשים טובים הדואגים שילמדו דיני נידה בגיל צעיר ויוכלו להתלבש כמ איכרים גרמנים מן מאה השלוש עשרה 

ולחבוש תרבושי קוזקים על ראשיהם. 

במצב כזה אתה חייב להתהלך בין טיפות. הציונים מינו אותך, אבל אתה  כן צריך לא לראות קבר חייל שנפל חלל שבין מגילת העצמאות שמזמן סותרה ונאסרה לשימוש ולא חוקקה חוקה ונהיינו עדה דתית עם עדה אחרת שהיא אתה, אני, מוטקה, יוסי רינה דיצה שבה כמו בשיר (בסילוף הידוע)  "מוכרחים להיות שמח" .

אני בסך הכול זבוב על קיר חלק . לא נחזיק מעמד כעדה דתית עם במקום ממשלה יש לנו ועד קהילה. אתה קצין נאור בצבא ישועת השם. אנחנו לא רעים. לא טובים.אנחנו עדה שמוכנה לעשות הכול כדי שיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ייחגג בכותל שבנה אדומי כי רצה שנהיה מוחזקים היטב בחבלי גדולתו כבונה ואכזריותו כמלך.

ממתי יש לנו אל ש קיר.  מה שהיה כשהייתה עדיין יהדות היה אדם וקונו. ולא אדם וקירו. 

כרמטכל מצוין וזהיר, משכיל חזק ונאמן אתה חייב להלך בין טיפות כי הרי עד כמה שאני זוכר לא אלוהים מינה אותך למפקד אלא הילדים שמתו במסע הצלב של הילדים הארץ ישראלים להצלת הישוב העברי כדי שתקום  מדינה. 

צר לי אחי גנץ. חש חובה וגם כאב לומר לשני קוראיי שפשוט טעיתי.  

לפעמים אני חולם שהקמנו מדינה. הייתי שם. זה היה קשה. רוויי דם. ששת אלפים (אחוז מן האוכלוסיה ) נהרג כדי שבסוף תקום פה עדת קנאים דתית, הדורשת ממך    לבדוק מי מחייליך  דמו אדום יותר ומי לאו. 

אתה נראה לי כאיש מארץ המלח.והמדבר. והאשל.  וישעיהו. היינו צעירים. הדם זרם. לארבע מאות חללי חטיבת הראל שנהרגו לא עשו מפקד מוות שבו ביקשו סליחה מאלוהים על שלקח אותם. 

 אתמול ב ד' אייר,  לפי התאריך העברי מלאו לי 83.  לא חגגתי. שמחתי שעשינו את זה וחבל שזה לא כל כך הצליח. 

אנא סלח לי. 

מבט שני.  

יש לי חבר אהוב, אהוד בלייברג. כתבתי שנטש אותי. הוא אהוב לבי. כתב לי מכתב נפלא באס.אם.אס- מיסרונים נשמע לי כמו סמרק! -כתבתי חזרה. דיברנו שעה בטלפון. אני מיצר שהעלתי את שמו לשווא. אבל הוא הסכים שאומר את הדברים האלה.  הוא הפיק כמה סרטים מצוינים. הוא המפיק הכי מקצועי שיצא לי להכיר.  חזר ממלחמת לבנון פגוע וקודם לכן יצא רע ממלחמת יום הכיפורים .

ב -1948 נפל אביו בשבי המצרים בקיבוץ שהופקר על ידי הממשלה הזמנית. נולד בבאר שבע. היו לו אלפי רסיסי קרבות בראש. נסע לפרנקפורט. עלה לרכבת ונסע הלוך ושוב באירופה שלושה ימים. כל העת קרא את ספרי "היהודי האחרון" ויודע אותו על פה. כמו שארי פולמן הבימאי הגאון יודע בעל פה את הספר. יש לי שני קוראים נפלאים. מות היהודים למי שהוא יהודי לפי הלאום ולא לפי הדת על כך כתבתי שנים. אני בקרו יוצא מהמשחק. במקרא  שאות אני רואה כאבי ואמי אין עולם הבא. חיים ומתים. אין קידוש המוות, יש קידוש החיים. אז היה. 

אחרי שנים נעתר אהוד היקר להיפגש אתי לבקשתי אחרי שנודע לי על 14 הפעמים שקרא את היהודי. חלפו שנים. הינו קרובים. כנראה פגעתי בו. יש בו יושרה שאף פעם לא נתקתלתי בשכמותה. לכן כאב לי.  כאב לו.

אנחנו מתחתנים אצל הקאדי של דמשק ביום שלישי הבא בלילה. הוא יישב באל-איי אני בתל אביב. אם אסתדר, ואשיג   וויזה לגבעתיים נעביר לשם ואז זה כבר לא יהיה רק בינלאומי אלא בינעירוני . 

יום עצמאות עדת ישראל תובבה תל אביב. מאז 1910 בירת משפחתי. 

ככה זה.