ברבש מאיכילוב

על רגע קסום בגיהינום 

• כשהתחלתי לצאת מן המוות  -לפני שבע שנים- התחלתי לראות מעט, הייתי מחובר למכונת הנשמה, לצינורות, אילם, חירש, לא יכולתי לזוז, משמאלי היה חלון. היו שם  יונים שניקו את כנפיהן. אבל האמת היא שלא באמת ראיתי. הייתיבמוות קליני כשבועיים,לא זכרתי דבר, באו אנשים לבושים לבן והלכו, מכונת הנשימה השמיעה רעשים, ופתאום התעוררתי. כנראה היה אמצע הלילה. אין לי מושג איך ידעתי שזה אמצע הלילה כי כבר כמה שבועות לא היה לי לא לילה ולא יום. היו הזיות אבל לא ידעתי עדיין מי אני ואם זה אני , הוזה. 

כשהתעורתי היה חשוך, החלון ריק מיונים. אולי שכבו לישון. אני זוכר שהרגשתי שאני שט באנייה עזובה, ללא מלחים כי איכשהו זכרתי שהייתי פעם מלח והיו עובדים והאנייה שטה. הייתי באמצע ים גדול. אולי לא גדול אבל לי באנייה העזובה היה ריק.  עצוב אף כי המילה "עצוב" איננה מתארת שום דבר ממה שבאמת הרגשתי. שכבתי באנייה העזובה השטה אולי על גלים. החלון היה ריק מיונים.  

בצד השני של החדר תלה שעון גדול. נדמה לי שאחרי כן גיליתי שאינו מדייק מידיי אבל לא היה אכפת לי. הבטתי בשעון והוא הראה שעה שנדמתה לי כאמצע הלילה והרגשתי שמישהו יושב לצדי. 

איך הרגשתי? לא יודע. אט אט הזזתי את שמורות עיניי לעבר מישהו שנראה דחוק בקיר. הקיר והאיש נהיו אחד. לא ידעתי איפה מתחיל האיש ונגמר האיש. הוא היה מוכר לי. ידעתי שזאת לא הזייה אף כי זאת היא כן הייתה יכולה להיות הזיה. פני האיש היו נעוצות בי. היו טובות. אם יש משהו שנקרא עיניים טובות. היה בהן הטוב החם. הייתה בהן חמלה, אולי עליי, כי זה עתה יצאתי מהמוות שכבר כמעט חיסל אותי. עיניי ננעצו באיש. ראיתי שהוא חובש כיפה קטנה וישב בלי זיע, וכולו בי. זהיתי אותו. פגשתי בו קודם כי הוא היה פרופסור ברבש, מנהל איכילוב.

הוא עדיין לא זע. פתאום הדלקו עיניו וחייך, לא דעתי בדיוק מה אומר הדבר הזה הנקרא "חיוך" , הרי הגעתי למיטה הזאת משום מקום, לא זכרתי מי הייתי קודם או מי אני, אבל החיוך הזה חולל בי שינוי, אנשים אפילו קרובים לא הורשו להיכנס לחלק הזה של הטיפול נמרץ אלש לפי תור , את זה הבנתי אחרי כן.

הוא הרי היה משם. ישב. חייך חיוך אוהד, נראה משונה כי ראיתי איש דואג לי בעוד שעד עתה מרגעי ההתעוררות ראיתי רק צלמי אנשים. את היד של אשתי, את בנותיי מרחפות, אח שנראה כמו עכביש ענק ולא ידע איך לדבר אתי כי אני לא יכולתי לדבר והוא דיבר רוסית.

את ברבש הכרתי מעט . אחרי זמן מה, לא יודע כמה, קם. נגע בפניי. ליטף אותם וראיתי דמעה בעינו , אולי לא ראיתי דמעה ורק חשבתי שאני רואה דמעה. 

אחרי חיוך קל לעברי קם וכמו אמר, יהיה בסדר. ועזב. 

זה היה אחד הרגעים היפים בחיי. כך אני זוכר עד היום. נרדמתי. ישנתי שעות. הגיעו מטפלים ומטפלות. עזרו לי. הערו לי דם. מילאו את האינפוזיות. אבל מה שנשאר חרוט בי כסכין טוב היה החיוך הטוב של פרופסור ברבש שמנהל אלפי חולים ובא לשבת אתי כי היה איש עם מה שאנשים קוראים נשמה.