הודעה

הודעה לקוראיי. 

אני מודע לכך שיש לי שגיאות דפוס רבות. ועוד צרות. עיניי קהו. לא רוצה עיבוד. לא רוצה עריכה או כתיב נכון. אני עומד מול מותי ולמוות המחכה לי לא אכפת איך אני מנסח. בסוף אין שלמות. פעם ישבתי כמה ימים אינני זוכר איפה וניסיתי לקרוא את "פיניגן ווייק" של ג'ויס. ספרו האחרון. הכרתי פעם איש אחד שקרא את הספר. ג'ויס כתב במכתב אודות הספר " ש-חלק גדול מאוד מהקיום של כל בן אנוש עובר עליו במצב שאין לתפסו באמצעות שימוש בשפה צלולה. דקסוק מקובל ובעלילה שהולכת למישרין". אהבתי מאה עמודים של הספר בלי להבין הרבה. בסופו של דבר הבנתי שהסופר רצה לכתוב חיים חדשים עם חוקים חדשים ואהבתי.  

את היומן הזה אני ממציא כהזיה. אני חקוק לתוך איין. אישה על סיפון אניה אמרה לי פעם ש-"יש יש כי אין אין" . אני עשיו יש יש כי אין אין. 

המשורר ורלן כתב "קחו את צחות הדיבור ומלקו את ראשה" ויש פתגם מרוקני "הלוקחת בעל זקן כאילו הביטה בסיר לילה בתור מראה ". גם זה רק גיבוש של שטות נהדרת. 

זאת אינה התנצלות. ביומן אני מבקש לתפוס משהו היולי. ישיר. לא אכפת לי אם אני כותב עקום . מעולם לא ידעתי איך לכתוב נכון. כמו אל גרקו שרצה לצייר כמו טיציאן וצייר כמו אל גרקו, למדתי לכתוב הפוך. 

הפעם  אני כותב עדיין הפוך אבל בלי גבולות. טוב לי לרוץ עם המילים האלו חרף היותן לא מכובסות. כשמתעטשים אין גבולות. מה שיוצא -יוצא.  עובדה רק עיטוש משתווה בעוצמתו לאורגזמה. כי אי אפשר לערוך עיטוש. 

אני כבר יודע לערוך. בעיקר לבקש עריכה. היום לא אכפת לי. אז לאלה שחושבים שאני לא רוצה לערוך יש לי רק דבר אחד לומר "ככה זה היום אצלי" ומי שרוצה לקרוא שיקרא את השגיאות גם. 

תודה וחג חנוכה שמח. 

נכתב בשבת.