חיי עם חולדה נורווגית

יורם קניוק

גילוי נאות, לא כל חולדות תל אביב  הן נורווגיות. אך זאת שאכתוב עליה, כן. כשעקרנו לרחוב בילו עדיין ניצב מול ביתנו בית שבו התגורר משה סנה. אבל בדיוק עם בואנו התחילו להרוס את הבית . אפילו העץ היפה בכניסה הוכה למוות. ואחרי מספר חודשים של עבודה נותר הבית רק שלד שאוצרותיו תלו לראווה. והעבודה נפסקה, אולי בעל הבית חלה או שנסע אבל העבודה פסקה לחודשיים.
בינתיים נראה השלד כמין חזון אסלות עתיקות, עשרות אסלות, כיורים, אמבטיות, צינורות ונראו  מסה ארכיטקטונית מרהיבה בעליבותה . בסיוע אורות הרחוב בלילה נראה הבית כתערוכה במוזיאון תל אביב כמילה האחרונה באמנות אחרי רמברנדט או סוטין  משהו בין אסלות בתערוכת האמנות הישראלית לדורותיה, כולל הברזייה שהייתה מונחת שם.
ואז החלו החולדות שדרו בבית לחפש מכורה חדשה.
הן יצאו בעדרים מהבית ההרוס, חיפשו בתים לגור בהם – האיש שאספר עליו להלן אמר שחולדות עוברות דירה פעם בשנה ואצלנו היו רק שתיים, וסילקנו אותן לשדה אבל רוב תושבי עירנו הביאו רעל והחולדות מתו בדרך למכורתם הנכספת.
אחרי כן בנו שם בית אחר, ועתה, ברבות הימים הגיעו כמה מהן  אולי בחיפוש אחר מתיהן או אבותיהם. אחד מהם אולי נין לחולדה של משה סנה גררה עצמה אלינו. כשישבתי בכיסא וקראתי (לא ספר שלי) הגיחה אחת מהן וחלפה ביעף בשיערי שהיה אז מעט עבה יותר מהיום, חיפשנו אותה, הציוץ נשמע בביתנו והאוכל של אדם הכלב נראה אכול מאוד ומה שיוצא מהאוכל אחרי אכילתו הין גרגרים שחורים פרושים בבית.
חבר שלי הביא מלכודת והחולדה או החולד נתפס או נתפסה. ידידי לקח אותו אותה לאיזה שדה רחוק ובינתיים תמו החולדות.
לפני כמה שבועות הגיעה חדשה. עליה אני יכול לומר בוודאות שהיה לא הוא אלא היא. בתחילה שמעתי ציוצים בחדר השינה. שמעתי גם רעשים, דקים, עדינים של עכבר או חולדה שכן קודם לכן ביקרו אותנו כמה עכברים חמודים שהגיחו מהביוב והיו קטנים, וחכמי היעלמויות. החולדה החדשה נהייתה צעקנית. אשתי חשבה שהיא מיוחמת או שילדה חולדות קטנות והיא מדברת אתן.
אחרי כן אמרה אשתי שאולי אלה עשים או פשפשי ספרים שאוכלים לנו זמן רב את הספרים הישנים. אבל הרעשים חדלו והבנו שמשהו קרה ואולי נמלטה החוצה ואולי חיפשה את אבותיה אבל ימים אחדים לאחר מכן נשמעו בחדר העבודה שלי והריחו שוב המצייצים והמעכלים.
היו וויכוחים מה לעשות. אף אחד ממשפחתי לא היה מוכן להרוג משהו חי. אצלנו ג'וקים זקנים שבקושי זזים נאמנים עלינו כבני משפחח. החולדות אינן שונות מכל בעל חיים אחר. לא רצחנו אותה כי מגיע לה לחיות פסקו אשתי ובנותיה.
אחרי שיחות אין קץ מה לעשות וניסיונות נואשים לתפוס אותה במלכודת רגילה עלה הרעיון של בתי לחפש מדביר.
היא התקשרה למדבירים אחדים שאמרו שהם מוכנים אבל רק אם הם יכולים להרוג את החולדות ובתי הסבירה להם שזה לא בא בחשבון. השישי שדיברה אתו נשמע נלהב. אמר שהוא מבצע ביעור ללא מוות או רצח והוא יבוא למחרת.
למחרת הגיע. צעיר נמרץ. כל מיני פנסים תלויים לו מהכיסים, מקלות, נשמע נחמד, ישב רגע ושמע. אמר שהוא לא ישן כבר שבועיים מפני שכולם בסביבה שלנו מחפשים מדבירים בעלי חמלה. הוא נכנס לסטודיו  שלי, טרק אחריו את הדלת, כל המשפחה חיכתה, אחרי כחצי שעה יצא עם מלכודת מיוחדת והחלדה המסכנה שלנו מבעבעת בה כמחפשת ישועה. מבועתת.  חמודה, די גדולה ורצה אנא על מקומה. כדג ברשת.            
המדביר צעיר אמר שהוא גר בראשון וייקח אותה לשדה לא רחוק משם ויהיה בסדר. אשתי חששה שאולי השאירה צאצאים בפינות החדר ומה יהיה אתם?
הצעיר, איתי פוטש מראשון הרים אותה, עבד במיומנות, במקצועיות, הצמיד לבטנה פנס מיוחד ואמר שהיא לא עוברה, שבעצם היא בתולה כך שאין בחדר צאצאים שלה ואמר שהיא נקראת חולדה נורווגית ואלי אבותיה צלחו מאניה נורווגית אי פעם ולכן אחרי דורות לא מעטים החל הגזע הנורווגי לחיות בתל אביב. אמר שלא מכבר ישבה אישה בסביבה על האסלה וחולדה נורווגית שהייתה בתוך האסלה נתלתה מהצד האחורי של שולי האסלה, ניסתה לצאת והאישה כמעט התעלפה.
אחרי ששילמנו לו ושתה מיץ לקח את החולדה על האופנוע שלו כעבור שעה שלח אס. אם. אסים לכל בני המשפחה בהם נראה על רקע שלט דרכים של ראשון לציון והחולדה נראית רצה אצה בשדה לחופש הלוא נולדה ובביתנו שררה שמחה גדולה.