לכלבי האהוב פייר

בן עשרים שנה היה פייר במותו. האם ישנם בני אדם, ילדים, דגים, ציפורים או קקטוסים שמסוגלים להבין מה פירוש הכאב כאשר כלב אהוב מת? איך נפער חור עמוק ואין במה למלא אותו? פייר שלנו לא נולד. הוא הוליד את עצמו בתוך פח זבל ברמת גן. בתי מצאה אותו בפח הזבל הזה ליד בית צבי. הוא היה כבן חודש . גור אפור שחור שכב רועד בפח האשפה. ישב בתוך הצחנה והביט בבתי בעיניים שנפקחו לכבודה מתוך הייאוש שאליו נולד והיא הייתה האדם הראשון שלא רק הביט בו אלא גם ראה . הוא לא נבח ולא נראה נפחד , הוא נולד מיואש. כל מה שידע עד אז היה להתחבא בפח האשפה לחפש מגן. בתי לקחה אותו בידיה, ליטפה אותו, בכתה והדמעות שלה שהיו גדולות וחמות רחצו אותו בפעם הראשונה בחייו. היא ריחמה עליו ומיד התאהבה בו. הוא היה מסכן אבל מצחיק עם פני הליצן שלו. הדמעות המשיכו לזלוג עד שנגמרו . היא לקחה אותו לווטרינר באוטובוס ואנשים שישבו שם זזו הצידה כי הסרחון היה עז. הווטרינר הזקן טיפל בו וניקה אותו. יחד עם בתי הם רחצו, סרקו אותו, וליטפו אותו. הוא רעד, עכשיו כבר רעד מפחד שהתחיל להכיר כי גם הכיר בידיה של בתי את האי-פחד ואכל מידי בתי את האוכל הראשון שנתנו לו ושלא היה צריך לגנוב. אחרי זמן מה חדל לרעוד. הווטרינר נתן לו זריקת חיסון, בתי לקחה אותו לדירה שחלקה עם חברה ברחוב גאולה ליד הים. לחברה הייתה כלבה בשם נטשה. 

נטשה הייתה כלבה רכה ושיערה לבן ומתולתל וכשבתי הגיעה עם הגור הרועד, נטשה הביטה בו והחליטה שהוא יהיה הבעל שלה. פייר ששמו עדיין לא היה פייר הביט בנטשה ונראה כאילו מצא קרוב משפחה. בתי חשבה על נטשה מ-"מלחמה ושלום" וכינתה אותו פייר, על שם פייר בזוחוב. כדאי לומר כבר עתה שנטשה גדלה אחר כך ונהייתה כלבה ענקית וקפצנית ומאוד נחמדה ופייר נשאר קטן אבל כאשר נפגשו היא לא ידעה את זה. 

בתי טיפלה בו. הוא הבין שהיא אימא שלו וליקק אותה ונשק לה הרבה. אחרי כן בכל עשרים השנים שחי, שנתיים אצלה וכשבע עשרה או שמונה עשרה שנים אצלנו, מעולם לא נתן נשיקה לאף אחד. התחננתי בפניו. ידעתי שהוא אוהב אותי אבל נשיקה-לא. לא לי ולא לאשתי . רק לבתנו שהייתה באה לבקר אותו ומתיישבת על הרצפה ומדברת אתו בשפה שלא הבנו, ומחבקת אותו, הוא נשק לה וליקק את פניה והזנב שלו היה מקפץ והיה מנשק אותה שוב ושוב. הוא ידע שהיא האימא שלו וכך נשארה לתמיד. 

לי הוא נשק רק פעם אחת. הוא נשק לי עצוב וגונח מכאבים שעה קלה לפני שמת. הנשיקה הזאת עדיין דבוקה אלי. הוא נשק לי כשהיה כל כך עצוב, כשרעד מכאבים, הוא ניסה להתרומם ולא יכול. החזקתי אותו אחרי שקיבל זריקת הרדמה. הוא היה מטושטש אך כל כך רצה לחיות. הביט בי במבט מתחנן אבל עצוב, מיואש אולי, היה כבר מאוחר מידי. הוא היה חולה ללא תקנה והכאבים עד אז היו קשים. הוא היה עיוור וחירש והסרטן אכל אותו וגופו דובלל ועיניו המסכנות שקעו עמוק לתוך גביניו והוא נמוג אט אט ומת בידיי. אני עדיין חש את טעם הנשיקה ואת טעם הדבש האבוד של אהובי פייר. 

היה בו יופי פנימי עצוב. אני חושב שהוא היה עיוור צבעים וראה את העולם ואותנו בשחור לבן כמו שרואים סרט ישן. מעולם לא שכח את החודש הראשון בחייו כאשר מישהו זרק אותו לרחוב והגיע לפח האשפה לחפש אוכל. פייר הכלב האהוב שלי. הוא חי חיים יפים אמרה מירנדה, כאשר מת. והוא באמת חי חיים יפים. קנינו לו את האוכל הטוב ביותר והיקר ביותר. אחרי כמה שנים אצלנו הוא לא ידע איך בכלל אוכלים מזון יבש כמו הכלבים של העשירים . הוא היה לא גדול, ולא גזעי. תערובת של כל הכלבים שבעולם. הוא היה כלב זאב מוקטן אולי תן, נועז כמו זאב. אבל הרכות שלו הייתה עיקר אישיותו. 

הוא ידע להצחיק, לשחק כמו שחקן בתיאטרון ומה שחשוב יותר מכל הוא ידע לאהוב . ידע להיות נאמן. הוא היה בעל חוש לקוי לעיתוי. מעולם לא אילפנו אותו. לא רצינו שיהיה כלב שעשועים שמצווים עליו לקפוץ או לרקוד והוא נשמע מפחד האדונים שלו. או שהוא מתחנף . פייר לא היה חנפן. הוא היה כלב של עצמו. ידעתי שהעובדה שאינני מאלף אותו מסכן אותו אך לקחנו אותו קשור ורק במקומות פתוחים נתתי לו לרוץ והוא גמל לי. הוא היה רץ ומשתולל אך תמיד ידע איפה אני. היו לו כמה התנהגויות משונות . 

הוא אהב לעשות את צרכיו מכופף על קוץ או אבן חדה אם נמצאו לו. הוא לא אהב כאשר מכונית חורקת חלפה בנסיעה פראית. הוא לא נבח עליה ולא ניסה לרוץ אחרי המכונית הזאת. הוא תמיד טעה בעיתוי והיה נובח נמרצות לעבר מכונית שעברה אחרי כן וכלל לא חרקה. שיהיה. הוא ידע לעמוד על מעקה ולא ליפול. חוש הזמן שלו היה לקוי. לא חוש המקום. הוא אהב אנשים. ידע להתחבר עם כלבים ולשחק אתם ולפעמים לריב אתם אבל אני לא בטוח שהוא אהב אותם . הוא אהב את החתולה יולנדה שאמצנו ושבתחילה חשב שהוא צריך לכעוס עליה כי הוא כלב והיא חתולה. זה חלף במהירות והוא החליט שהיא תהיה חברתו לחיים. הוא ישן אתה כשהם חבוקים, הם שיחקו זה עם זה והיא חשבה שהוא האח שלה והייתה מייללת משמחה כאשר חזר מטיול אתי או עם בתי או עם אשתי. 

יולנדה בלעה רעל ששמו פקחי עירייה רשעים וגססה בייסורים. הוא ליקק אותה וישן לידה וחיבק אותה יומיים תמימים. לא אכל ולא שתה ולא רצה לצאת. הוא חיבק אותה עד שנפחה נשמתה. לפי המבט שלו חשבתי שהוא הצליח לראות את הנשמה שלה עפה. הוא נשכב בפינה ולא זז יום שלם. פייר עמד אתנו בחצר כאשר קברנו אותה ואני חש מחנק היום שהוא קבור סמוך למקום שבו שמונה שנים לפני מותו קברנו את יולנדה. 

תמיד חשבתי שאם יש צדק בעולם הרי לכלב הזה אסור למות. נשבעתי לו מאה פעמים שאמות לפניו. התחננתי בפניו שלא יעז למות לפניי. הסברתי לו שאינני לא רוצה להתאבל עליו. שהיו לי שני כלבים קודם ומתו וקשה להתגעגע לכלב מת. יותר מאבא. יותר מאימא. אבל אם יש דבר אחד בלבי עליו הוא שהוא לא הצליח להישאר חי עד שאני אמות. בשנתיים האחרונות בחייו נאבק במחלות, בכאבים, בעיוורון, אבל הוא דבק בחיים כמו לטאה . לא וויתר . הוא רצה לומר לנו משהו, להגיד מילים שרצה שנשמע, אבל לא הצליח לדבר. הוא היה פוער את הפה המתוק שלו ומנסה לומר אבל יצאו רק נאקות של כאב. גם כאשר כבר לא ראה לחלוטין , היה מביט לעברי, רואה אותי כצל וראיתי שהוא מנסה להסביר מה כואב לו ומה הוא רוצה והייתי מביט, מלטף אותו, מנסה להבין והוא היה בוכה. כשאין מילים גם לילדים וגם למבוגרים, הם בוכים. בכי הוא פה בלי מילים . 

כאשר עקרנו לרחוב בילו 13 קנינו שתי כורסאות נאות ופייר הלוא תמיד רצה להיות במרכז העניינים. כאשר ישבתי באחת משתי הכורסאות, היה מתיישב בכורסא השנייה שמיד נהייתה שלו. אבל לפעמים באו הבנות והיה קשה לתת לו לשבת כי הבנות ובנות לוויתן רצו לשבת כמו בני אדם. זה העליב אותו כי הוא רצה לשמוע מה אומרים. 

הוא אהב להניח את הראש המתוק שלו על מעקה הכורסא ולהקשיב בעצימת עיניים ועל פניו נסוכה ההבעה הכי מלאכית שניתן לתאר. מצאנו מין מיטה קטנה, עריסה, כמו של תינוק. היא הייתה עשויה ממשי ומצמר ולימדנו אותו להתכנס לתוכה. לקח לו זמן רב עד שלמד. כשאורח היה קם לרגע מן הכורסה היה מקפץ לכורסא, מתיישב בכיסא המלכות שלו והיה צורך להזיז אותו. 

הוא הבין שכאשר איננו לבדנו עליו לפנות את מקומו והפך את העריסה שלו לכס מלכותו. בשנותיו האחרונות התאהב בעריסה הרכה שלו. כשהייתי מתיישב בחדר השני לצפות בטלוויזיה והעריסה הייתה מונחת לצד הספה, היה מתכנס לתוכה , נובר בה בוטש ברגליו לוודא שאין שם אויב ומתכנס לתוך עצמו והייתי מלטף אותו בידי הימנית. עד היום, חמישה חודשים מאז שמת אני מושיט את ידי לשם, מרגיש את ה-אין עריסה ודמעות נקוות בעיניי. כלב הוא נשמה. אין בו טיפה אחת של רוע. הוא אינו מרכל. הוא אינו אומר דברים מאחורי הגב. הוא אינו מורה או מעניש. הוא אינו חבר המספר את סודותיך למישהו אחר. הוא כל מה שבן אדם הגון היה רוצה להיות אילו לא היה בן אדם. 

כלב יודע לאהוב ללא תנאים . אם אתה טוב אליו הוא יהיה טוב אליך. הוא מכונת אהבה. הוא מסור וקשור אליך עד שאתה מרגיש בו בתוך הבטן שלך. הוא מעולם איננו בוגד. איננו מתאהב במישהו אחר. איננו שובב גדול שתצטרך לכעוס עליו. נכון, לפעמים אין ברירה וצריך לכעוס על כלב. גם על פייר. אבל לא להכות. אף פעם אין מכים כלב. בניגוד לבני אדם, כלבים שאינם כלבי צייד, אינם אלימים. הם כועסים ומשתוללים אם מתעללים בהם, אם מתנהגים באכזריות כלפיהם. 

לפעמים פייר סיכן את עצמו ואז כעסתי עליו. הוא סלח לי אבל פעם אחת כאשר היה כבן שמונה, התלהב מאיזו כלבה מרחוב יהודה המכבי שהריח שלה היה באמת חזק ורץ אחריה למרחק רב, חצה רחובות, מכוניות חרקו בעצירה פתאומית בגללו , ראיתי מרחוק ורצתי. צעקתי בתחינה, פחדתי שיקרה לו משהו. הוא היה כמו לוליין בקרקס. חלף כמו נחש בין מכוניות ולא נתן דעתו על מה שקורה סביבו. הוא לא שמע אותי ואני לא מצאתי אותו, הייתי נפחד שמשהו רע אירע לו. הייתי עצבני והלכתי שעות ברחובות עד הירקון ולא מצאתי אותו. חזרתי הביתה כעוס נקוף חרטה על שלא שמרתי עליו די. הוא לא חזר כל הלילה. גרנו ליד כיכר המדינה. כל הלילה לא ישנו. אם שמענו רחש בחוץ מיד רצנו אבל זה לא היה הוא. ישבנו כמו שיושבים בהלוויה. 

אני כבר לא זוכר אם כעסתי יותר או שדאגתי יותר. בבוקר הלכתי למשטרה ושלחו אותי למכלאת כלבים ליד רידינג וראיתי שם עשרות כלבים מסכנים בתוך כלובים והם בוכים ומייללים. מצאו אותם מסתובבים ברחובות וריח רע עלה מן הכלובים והכלבים הביטו בי בתחינה שאקח אותם. באחרון התאים ראיתי את פייר. הוא ראה אותי וחפן את פניו וישב מפוחד ונבוך, מבוהל ומתחנן ניסה לשעשע והניע את ראשו היפה אנה ואנה. הוא ניסה להתחבא מאחורי עצמו אבל לאן שהביט, ראה רק את עצמו. באה אישה שעבדה במכלאה והוציאה אותו. הוא יצא אט אט, כמעט זחל לקראתי. האישה ביקשה שאשלם את הקנס. שילמתי. ואז קשרתי את הרצועה לקולר של פייר והלכנו לעבר המכונית. 

היה בוקר קר. הים לא רחוק משם רעש. פתאום התמלאתי זעם בלתי מבוקר אוהב מידי על פייר. כמו שפייר היה נובח על המכונית החורקת הלא נכונה כעסתי עליו רק אחרי שכבר ניצל. כמו שאמי הייתה צועקת על שפת הים כשהייתי ילד שאם אעז לטבוע היא תהרוג אותי. זעם נורא עלה בי. כבר לא על מה שקרה אלא על מה שיכול היה לקרות . עצרתי את המכונית התיישבתי במושב האחורי ונתתי לו מכה, רק מכה אחת, וצעקתי: אתה לא מבין מה יכול היה לקרות? מדוע ברחת? אבל כלבים אינם יכולים להצטער על מה שיכול היה לקרות להם. זאת מחלה ידועה של הורים שנזכרים מה יכול היה לקרות לבנם או לבתם . צעקתי על פייר . 

המכה לא הייתה חזקה. אבל הוא נעלב. נדהם וייבב. מיד הצטערתי. כל כך הצטערתי. ניסיתי לפייס אותו. אבל פייר ייבב, זקף את ראשו וחרחר לקראתי כאילו רצה לתקוף אותי. הוא נראה מבוהל וזנבו התקפל, גופו סמר וניסיתי להסביר לו מה אני מרגיש וכמה אני מצטער אבל הוא לא הבין. הוא לא היה עייף ומבוהל גם בלי המכה שלי. הוא נעלם לכל הערב ולחצי לילה. הוא נתפס על ידי עובדי העירייה שאין מי שאינו יודע שהם אינם האנשים הכי עדינים בעולם. אבל ממני הוא ציפה ליותר. אני הייתי הפח אשפה הראשון שלו. הוא הובל במשאית סגורה בברזנט עם עוד כלבים שמרוב פחד אולי לחמו בו. הוא הוכנס אל המכלאה. סבל מספיק והתגעגע אלינו. הוכנס לתא קטן והכלבים בכו וייללו והוא היה פחות טיפש מהם והבין שאין טעם לנבוח וחיכה שנבוא. הוא היה בטוח שנבוא. הוא סמך עלינו. הוא הצטער ואז מה אני עושה לו? אני מכה אותו. חודשים הוא לא סלח לי . הוא החל לפחוד ממני. זה היה טבוע בטבעו ולא שינה כמה טוב הייתי אליו. הכנסתי אותו למיטה בלילה לישון לידי והוא חמק לעבר אשתי. ניסיתי את כל הדברים; קניתי לו צעצוע, האכלתי אותו מתוך ידי. 

לקח זמן רב עד שלא פחד ממני עוד. אבל אני חושב שההרגשה הנדהמת אחרי הלילה בכלוב כאשר הכיתי אותו נשארה חקוקה בו עד היום האחרון כאשר מחל לי על הכול , אהב אותי ונשק לי. אני יושב עם דמעה בעיני וחושב כמה חבל שזה קרה שעה אחת לפני שהכלב המתוק הזה מת. הייתי מטייל אתו בבוקר ואחר הצהרים בכיכר המדינה ונותן לו לרוץ מעט והוא היה נהנה מאוד. כשהזדקן וכבר כמעט לא ראה עקרנו לדירה החדשה הייתי לוקח אותו לגן מאיר. רציתי שישחק עם כלבים ושירוץ. הוא היה רץ אל הכלבים, מנסה ללכוד כלבה אחת שתשחק אתו. הכלבות היו מחבבות אותו אבל מביטות בו מעט בבוז כי היה קטן ולא מרשים בהדרו ולא גזעי וכמעט ולא נובח אלא מגרגר. אבל הייתה כלבה אחת ענקית שלידה נראה כגמד. הוא אהב לטפס אז על כלבה לבנה יפה מאוד וענקית. הוא היה נעמד מאחוריה ומנסה לטפס עליה אך הגיע רק עד חצי גובהה. 

היא חיכתה לו בסבלנות ואהבה להביט באפו הדבוק לאחוריה. לפייר היו פנים של ליצן קרקס. האף האפור היה נגמר במין עיגול שחור והוא היה מקמר את גבותיו ונראה כמו הליצן שהיא חשבה שהוא. הוא היה קופץ פעם אחרי פעם ולא וויתר ולא נכנע. היא חיכתה בסבלנות וכשהביטה עליו לאחור נראתה שמחה ועיניה הענקיות היו גדלות אף יותר. בינתיים הכלבים הגדולים והחזקים והגאים התקרבו כדי להזיז אותו ולקפוץ על הכלבה. פייר נהיה כאריה. מגרגר מולם ונראה כתוקף אותם. לעיתים אפילו תקף. 

קשה להסביר מדוע כלבים שהיו יכולים לעשות ממנו קציצות פחדו ממנו אבל הוא היה מגרש את כולם. בעלי הכלבים היו נאספים סביב ומוזר שאף על פי שהכלבים הענקיים היו שלהם הם מחאו כפיים דווקא לפייר הקטן המצחיק שעל יד הכלבה שהוא אהב אף כלב לא הורשה להתקרב. עקשן היה פייר אהובי וידע להפחיד. כלבים אינם תמיד יודעים מי יותר חזק, הם או הכלבים האחרים. הוא כן ידע אך ידע להערים עליהם ולהיות ענק כאשר כל גובהו הגיע עד מחצית גובהם. 

לרוב היה משחק עם הכלבים על הדשא והייתי יושב על ספסל ומביט בו. אתי על הספסל ישבו עוד אנשים שהכלבים שלהם רצו על הדשא הגדול. בעלי כלבים הם עם בפני עצמו. רק מראייה אני יכול לנחש למי יש כלב ואוהב אותו ולמי אין או שיש לו ואיננו אוהב אותו ומחזיק אותו בשביל הבן או הבת וכל העת מביט בשעון כדי שיוכל כבר לחזור הביתה. היינו יושבים אפוא בעלי הכלבים והכלבים היו מידי פעם מפנים את פניהם אליהם, רואים שאנחנו שם וממשיכים. היינו מדברים על הכלבים. בני כמה כל אחד. מתי קיבל זריקת חיסון. איזה מזון חדש הגיע לחנויות. מה עושים עם הפרעושים ואיזה ספריי הכי טוב ובינתיים הכלבים ממשיכים לשחק ולרוץ ולהוציא את המרץ שלהם . 

תראו, צריך להיות ברור, כלבים הם בעלי החיים הכי עתיקים שהאדם אילף . הם היו זאבים ותנים שחלו ונשארו מאחור חלשים ואימצו בני אדם שירחמו עליהם ובני האדם כמו תמיד רצו משהו בתמורה והם אלפו את הכלבים לעזור להם עם עדריהם, וכדי שישמרו עליהם ויצודו בשבילם. אבל קיומם נהיה תלוי בבני האדם. בניגוד לכל בעלי החיים האחרים היכולים לחיות בלי עזרת אדם, הכלבים אבודים בלי בעליהם. חתולים זקוקים למזון אבל אם הם חיים ברחוב הם לומדים לשרוד לבדם. זה קשה, אבל אפשרי. החתולים הם צאצאי הנמרים ויש בהם הערמה והיכולת הטבעית לשרוד. 

הכלבים אולפו לחיות עם בני אדם ואבדו את הקשר עם אבותיהם הזאבים והתנים. לכן כלב חייב שיהיה לו מישהו שהוא שייך לו. שמטפל בו. שבלעדיו הוא אבוד. חתולים יכולים להיות אלגנטיים חמקמקים, נבזים, אוהבים, קפריזיים ומרוחקים ולא לבוא אם קוראים להם לבוא ולקפוץ על אדם בלי שזה בכלל ירצה. לא כלבים. לרכוש אימון של חתול קשה. לעומתו, כלב נוטה להיות שייך. אוהב להיות שייך. לכן אפילו בעת משחק נלהב הכלבים תמיד צריכים לדעת איפה יושב בעלם . ולכן היו מסתכלים כל כמה דקות לעבר הספסל לראות אותנו. אבל פייר שהיה זקן הכלבים בעיר, לא ראה היטב ואחרי זמן מה, לא ראה כלל וגם לא שמע. הוא ככל הנראה ראה צורות גדולות והיקפים בלתי משוערים אך לא ראה בדיוק ואפילו לא בדיוק. לכן היה מידי פעם עוצר במרוצו. היה מסובב את ראשו . 

עד יומו האחרון הוא הריח וידע למדוד כל מה שצריך לפי הריח. וכאשר סובב את פניו אחרי אפו, היה האף נעצר בדיוק מולי. מרחוק. הוא היה עומד אז עצור ושקט ומריח אותי, אומד אותי לפי הריח, ואז רץ. היה רץ מהר וישר ונמרץ וגאה. זוקף את ראשו ורץ לקראתי. מי שלא ראה איך פייר רץ לא ראה ריצה מימיו. פייר לא רץ רועד או מתנועע , הוא לא נע מרופט או לאה , הוא התחפש לחץ, ויורה את עצמו ישר אליי. הריצה דמתה לברק. מאוד שמח כאשר מצא אותי. היה עוצר, נוגע בברכי, מחכה שאלטף אותו, ונראה כאילו הוא מחייך אף כי נשם עמוק בגלל הריצה. עמד רועד כדקה או שתיים צמוד לרגלי, מתחכך בה ומסב ראשו והריח הוביל אותו לנקודה הכי קרובה אליי. הוא כאילו הכניס את עצמו לתוך הראש שלי. הוא היה מצטחק מאושר ושמח היה שב ורץ לשחק שוב. 

היום אני כבר איש זקן אבל אף פעם, גם לא במלחמות, לא ראיתי ריצה כמו הריצה של פייר כאשר היה מריח אותי אחרי שבעצבנות היה מסובב את ראשו לחפש ולא רואה המסכן ואז כשהיה מוצא אותי, גם הזנב שלו היה מזדקף . הוא לא רץ, הוא היה הריצה עצמה. אילו ריצה הייתה צריכה להיות משהו, היא הייתה פייר. הוא היה החץ הכי יפה בהיסטוריה, פייר המסכן והמתוק שלי. 

פייר לא נהג לאכול כמו רוב הכלבים. הוא לא אהב לזלול. כמי שנולד מפח אשפה, חשב שזה לא נאה. הוא לא מיהר אל האוכל ולא עט עליו . הוא היה רואה את האוכל כאשר עוד ראה או מריח כשלא ראה, מודד אותו בעיניו או באפו, ועומד מהורהר כמו פילוסוף הודי קדמון וחושב. אחר כך היה מסתובב סביב הקערה כמה וכמה פעמים, נסוג לאחור. עומד במרחק מה מהקערה וממשיך לחשוב על העולם והחיים ומהרהר באוכל, ושוב נסוג. הוא היה חוזר ובודק את צבע המזון ואת הריח שלו ואת מיקום הקערה . הוא שוב הרהר שעה קלה ואז היה טועם כזית. שוב נסוג, מהרהר אודות הטעם ופונה והולך לאחור לחשוב עוד מעט. 

אחרי שחשב היה חוזר וטועם שוב. עומד ישר. ללא זיע. כולו מתוח לצייד. מודד את המרחק. מודד את עוצמת הריח. ואז , בצעדים מדודים קרב אל הקערה ומניח את פניו כמעט בתוכה ולשונו בתוך האוכל והיה זולל מהר, אבל לא בפראות. האכילה הגבירה את התיאבון שלו אך הוא לא איבד את הריכוז. היה מביט מידי פעם לאחור לראות אם איזה אויב אורב לו. היה נזכר תמיד בימים שחי בפח אשפה ונאלץ להיאבק על פיסת בשר שמצא שם. הוא לא טרף. היה בולע ואז אם לא היה די רעב היה מסתובב והולך. הוא מעולם לא אכל יותר ממה שהתיאבון הכתיב לו. לפעמים היה משאיר טיפת מזון כי בא על סיפוקו. שלא כמו רוב הכלבים הטורפים ברגע אחד ומחסלים את מה שיש בצלחות שלהם , פייר אכל בלהט אבל בזהירות . 

יותר מרוב הכלבים הגזעיים פייר זכר עמוק בישותו את אבותיו פראיים. נכון שכל כלב העושה את צרכיו בוטש מיד לאחר מכן ברגליו האחוריות ומכסה את הצרכים בעפר או דשא כי הזאבים היו עושים זאת כדי לכסות את צעדיהם מחשש לאויבים. לפייר לא היו אויבים. הוא היה כמובן עושה זאת, אבל הדבר היה כה טבוע בו עד שהיה בוטש גם על בטון. גם כשחשב שעשה משהו. גם על מרצפות גדולות מבטון שהיו מפוזרות בשדה שהיינו הולכים לשם. לפעמים לקח לו עשר דקות למצוא את המיקום המדויק. 

פייר כמו הזאבים היה מחפש מקום ששום אריה או פיל או נמר לא ישיגו אותו , אפילו כאן בתל אביב, מקום שאין בו הרבה פילים נמרים ואריות. אני חושב שפייר המסכן והחמוד בכלבים שחיו אי פעם על פני האדמה, רצה לחשוב שאיזו אם רשעה לקחה אותו כשהיה גור מבנה או בתה שמצאו אותו ברחוב וזרקה אותו לפח האשפה כדי שלא יקרע לה את הפלסטיק על הכיסאות. 

כי הוא היה ממין הכלבים שאין מוכרים בחנות ואו שמוצאים אותם או שקונים מאגודת צער בעלי חיים. האימא המנוולת של בנה שרצה בו, לקחה גור והניחה אותו בפח. ישנם נשים וגברים הנוסעים לטיול לחוץ לארץ ולוקחים את הגורים מילדיהם ומשאירים אותם ליד פחי אשפה כי הורים רבים חושבים שכל מה שכלב צריך זה פח אשפה. פייר העביר אלי את המחשבות. הוא דיבר אתי בלי מילים ולפעמים הבנתי מה הוא רוצה לומר. ניסיתי ללמד אותו לדבר אבל זה לא כל כך עזר. ניסיתי ללמד אותו לנבוח בקול רם כי הנביחות שלו היו חדות דקות ולא תמיד חזקות. הייתי יושב מולו על ארבע ונובח. הוא חשב שזה מצחיק וראיתי איך הוא מביט בי וחושב שאני משוגע, אבל הוא אהב אותי וכמעט סלח לי את המכה שהכיתי אותו ולא רצה לומר לי שאני מתנהג כמו טיפש. 

החלטתי לברר מניין הגיע פייר לפח האשפה ונסעתי לרמת גן. בתי אמרה לי איפה בדיוק היה פח האשפה וגיליתי שהוא עדיין שם. חתולים נאבקו בו לקצת לחם. זה היה עצוב. ראיתי חתלתול קטן המנסה להיאבק נגד חתול גדול על עצם של תרנגולת והבטתי בחתול הגדול שנהם מולי ובסוף נבהל וברח. 

שלפתי מכיסי עוגיות ונקניקיות חתוכות ואט אט חירפו החתולים את נפשם, וקרבו אליי. קרבו מעט ונסוגו. שוב קרבו ושוב נסוגו. הוצאתי מעט מהמתנות שהבאתי וחילקתי להן חתיכה חתיכה כדי שילמדו לא לפחד ממני. היה שם חתול גדול ושמן שחור שעיניו היו ירוקות . הוא נראה לי כחתול שפעם התגורר בבית אך נזרק. היו לו נימוסים של חתול בית, עדנה של חתול בית ועצב נורא בעיניו. נתתי לו נקניקייה שלמה שהחזקתי בידי והוא לא פחד, הוא כן פחד אבל פחות מן האחרים ואכל בסבלנות מידי אף כי מידי פעם היה מחרחר והציפורניים שלו היו מתחדדות ושלופות. 

כאשר היה בן שלוש עשרה חגגנו לו בר מצווה. שמנו לו זר פרחים על הראש שהוא מיד העיף, הבאנו מזון הכי טוב והכי יקר אך הוא אהב לאכול אותו. שרנו לו והוא חייך. היה לו חיוך מתכווץ, כמו בכי. שפתיו נעו. הוא לא אמר שום הפטרה ולא שר בבית הכנסת כי אצלנו בשכונה יש בתי כנסת לבני אדם ולא לכלבים. 

כשהייתי נוסע לחוץ לארץ, או כאשר אשתי נסעה היה נכנס לדיכאון. רובץ עגום ומחכה. לפעמים חיכה חודש ימים. הוא אהב רק כששנינו היינו בבית. הוא היה מריח אותי ברגע שנחתי בנמל התעופה. פעם אשתי חזרה משישה שבועות בחוץ לארץ. הוא היה נחמד אך עצוב והרגשתי שהוא סופר את הימים אף כי חי חיים נחמדים. ואז ביום שאשתי נחתה בנמל התעופה הרחוק מביתנו הוא חיכה. ישב וחיכה. לא אכל. לא שתה. לא רצה שאוציא אותו לטיול. ואז כשאשתי חזרה הביתה הייתה מחבקת אותו, הוא היה שמח ואז נכנס לדיכאון ומספר ימים לא רצה להתקרב אליה כי ככה היה מעניש אותנו. 

ילדים אהבו אותו. מעולם לא היה לי כלב שכולם כל כך אהבו. אנשים שונאי כלבים אהבו אותו. מסכן פייר הכלב המצחיק שלי. אבל גיל עשרים לכלב הוא גיל מופלג. ולבסוף הוא כמו התמעט. נהיה אפוף חרדה. בכה הרבה גם מכאב וגם מפחד. אף פעם לא פחד קודם לכן אבל ה]חד בא אליו. ואז החל להימוג. לא רצינו לתת לו זריקה. רצינו שיחיה עד שימות מוות טבעי אבל הסבל שלו נהיה כל כך עמוק שנאלצנו לשמוע לעצת הווטרינר ולתת לו את הזריקה. 

עד היום אני מרגיש אותו מפרפר בידיי קודם שמת. זוכר את ריח המוות שנדף ממנו כשנשאתי אותו הביתה וקראנו לבנות ועשינו לווויה בחצר, דני השכן עזר לחפור את קברו והוא כוסה בעפר ושמנו סימן עם שמו המלא " פייר קניוק" ועמדנו עצובים ובוכים על קברו של פייר המסכן שלי, האהוב, ועד היום בבוקר כשאני אוכל ארוחת בוקר אני מביט בחלון, רואה את מקום קבורתו וחושב שאם יש באמת גן עדן אז רוב בני האדם לא יגיעו אליו, יותר כלבים יבואו, פייר ישב עם פניו על מעקה הכורסה ויחייך את החיוך המתוק שלו והמלאכים, אם הם ישנם, יבכו כל כך שירד מבול על הארץ ופייר יביט במים היורדים ויראה אותי ויסלח לי על שהכיתי אותו בפעם הארורה ההיא. ככה זה. פייר המסכן איננו ולא ישוב. אילו המילים האלו שאני כותב היו נביחות נכונות הוא היה שומע ומבין עד כמה אהבתי אותו.