יום שבת, 30 במרץ 2013

יומן הליכתי אל סופי



היומן. 

אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה. היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה, "לא בעתי" כבר לא אמות, אבל הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה ואיך גומרים חיים במהירות כה רבה.
עד שבוע שעבר סרטן מוח העצם או מח העצם היה משהו שאמנם חליתי בו אבל הייתי משויך לניסוי רפואי שיכול היה להציל אותי. סרטן מסתורי. מעט ידוע עליו. תרופות לא היו מלבד השתלת מוח עצם הטובה רק לצעירים. זקנים כמוני אין להם סיכוי. אבל פרופסור מיטלמן באיכילוב עבד על טיפול שהוא כמובן ניסיוני שיכול היה להאריך את חיי. הרווחתי שבעה חודשים. הערכים נהיו טובים. ואז לפני כמה שבועות חלה ירידה הגוברת והולכת. אם יימצא עוד ניסוי אפשרי אפשר שאחיה מעט יותר, בלעדיו הרבה סיכוי אין לי.  
כך שאני יושב עכשיו וכותב בצער מסוים ובתחושה לא הכי טובה שזמני מגיע. ארד דומה בקרוב. איך זה יהיה אינני יודע. אני תרמתי את גופתי למדע. ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי. אין לי שום רצון להשאיר מאחורי אבק עצמות שיימג וייעלם ואני רוצה את אפרי בבקבוק או אם ירצו בני משפחתי,אפרי יפוזר באיזה מקום ואפנה מקום למישהו אחר . כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה,הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו, כשמתים לא נשאר דבר.  
מוזר לי להיות כה רחוק מהחיים שחשבתי שעוד יהיו לי. ללפיד יש עתיד לי יש עבר שלא יהיה לו עתיד.
המדינה ששתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן מי שהיא היום אינו מעיין אותי.היא מגוכחת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת. 

@@@@@@@.

אתמול ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא KILLERS KISS 

של סטנלי קובריק. הסרט נעשה בשנת 1955 בניו יורק. קובריק היה נשוי אז לרקדנית רות סובודקה שרקדה עם מי שהייתה אשתי הראשונה, לי בקר. רות רוקדת בסרט קטע בלט בלי מוסיקה. אני זוכר שלי עשתה לה את הכוריאגרפיה. קובריק ישב אז בקצה החדר הגדול מול מכונת עריכה של הימים ההם וערך. בסרט השתתפו שחקנים כמו פרנק סילברה ששיחקו בסרטים שקובריק עשה. חלק מהמשתתפים היו בני משפחתו של הבימאי. הסרט יפה וחזק. יש בו מין קור מצמרר של גאולה. הוא גאל את גגות ניו יורק מכיעורן ויצר מהם ניגון מסתורי.  ישבתי בדירה בבילו וראיתי את הסרט על רקע הימים ההם. קשה לי להאמין שישבתי שם. מי הייתי ?  האם כשאהיה מת יישאר ממני משהו בסרט שאינו קשור אלי אבל הרי הייתי שם. בן עשרים וחמש. 
לפני זמן מה באשפוז באיכילוב, אחד מיני רבים הביאו לי ארוחת ערב. ארוחת ערב בבית חולים היא חצי סלט קטן. לבן הנקרא גיל, גבינה לבנה שאת שמה שכחתי וכף גדולה. אוכלים לבן בכף מרק. שאלתי אם זה מארייתא ולא ידעו. אף רופא או אחות אינם יודעים מדוע אין בבתי החולים שאני מכיר, אכילוב ותל השומר, מדוע אין כפיות. לכן אתה צריך לפתוח את הספל הלבן. להכניס את כף המרק פנימה. וקשה. קשה לסובב, קשה להגיע לתחילת הלבן קשה להניע כף גדולה בכוס פלסטיק קטנה.
נזכרתי שהייתי הולך אז בשנות החמישים עם בירד לשמוע בבר קטן איש שמן מצחיק שנקרא סלים גיילורד. הבר היה קטן. מוסיקאים היו באים לשם. גיילורד ניגן בידיים הפוכות. הן היו ענקיות והאצבעות שלו היו נקניקיות ועשה בהן פלאים. הוא שר שיר אחד שידע או אהב. : CIMENT MIXER PETY PETY
אף אחד לא ידע מניין השיר. לפעמים היה שר את BABERIBA שהיה שיר גס מחמד ומצחיק. 
 MOTHER IN THE KITCHEN FATHER IN JAIL SISTER IN THE CORNER SINGING PUSSI FOR SALE 
עכשיו לזמן יש משמעות חללית. הייתי שם. הייתי. הייתי צעיר. לאיזה איין אני הולך. הרי גם האיין הוא איזשהו יש. הרי שום דבר לא הולך לאיבוד. הרי האיין שלי יהיה מין יש בטוהר הגדול של הבלתי קיים. מה זה בלתי קיים. מה זה למות. לא פוחד למות. אבל מהו המוות הזה המחכה. הרי באתי משום מקום. לפעמים אני קורא ספר על העבר וחושב שהייתי שם. לא הייתי. אז לאן אנחנו נעלמים בלי אלוהים שמזמן מת ואם היה קיים בלי עתיד הרי לעבר שאני מדבר עליו כן היה עתיד מסויג.
הוא נאמן עליי להיות אני. מו"ל איטלקי גילה זה עתה ואף מתרגם לאיטלקית את ספרי חימו מלך ירושלים. ספר האהבה שכתבתי לפי חמישים שנה. עדיין קוראים בו וזה מדהים שאני קורא את בלזק שמת ואינו כבר שנים ואני חולק אתו את אונו ואת צרותיו. בשביל מה לאיטלקים  חימו? האם הוא עדיין חי? חמישים שנה לספר זה הרבה זמן. 

עוד אחזור ליומן. 

@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@

אכתוב אותו עד שיגיע זמני . מעניין אותי לראות את מה שאינני מבין. ולאוהבים ולשונאים יגיע עוד הרבה מהחיים שהיו טרם התחלתי למות. פעמיים כמעט מתי מסרטנים. אבל הפעם זה אחרת. אין מבינים איזה מין סרטן זה. כמה הוא נמשך. 

@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@

45 תגובות:

  1. יורם, אתה ומילותיך שיניתם את חיי בלא מעט השקות. איני היחיד.
    מעטים זוכים לכך.
    אתה מוקף אהבה

    השבמחק
  2. אין מילים...פשוט אין מילים

    השבמחק
  3. יורם.סיימתי לקרוא את "בא בימים" שלך. לטלפן רציתי, אך בהיעדר מספר לחייג לא יכולתי, וגם לו הייתי יכול איני יודע אם הייתי מוצא את העוז להפריע. מילותיך נגעו בי. תודה רבה לך.

    השבמחק
  4. יורם אתה בכמה שנים בודדות זקן ממני. היה לך המזל הטוב או הפחות בזה שהשתתפת במלחמת השחרור שלנו. אני הייתי ילד בן עשר נולדתי בתל אביב וחוויתי את משאיות החיילים לוחמי האצ"ל ששעטו לכבוש את יפו דרך רחוב מאה שערים הכובשים היום.
    החידה שאין אפשרות לפתור תישאר בינתיים לתמיד מתי נולדנו ומתי נעלם אין לכך תשובה ערטילאית רק תאריך ותעודה של מסמך רשמי של משרד הפנים.

    השבמחק
  5. יורם, היית ונשארת יהלום. מקווה שתישאר איתנו עוד הרבה ותכתוב לנו את חייך, הפיסות החיות האלה הן יצירה חשובה לא פחות מכל מה שכתבת עד כה. לכבוד הוא לי השיתוף המרתק שאתה מאפשר כאן לכל אוהביך.
    רק בריאות, חזק ואמץ!!!

    כרמלה כהן שלומי

    השבמחק
  6. יורם יקר, כמו כל דברי אמת, אין לקורא מה לכתוב בתשובה או בתגובה. ייתכן שאתה כותב ולא חוזר לקרוא, והקוראים הם אלה שקוראים אותך וזה את תגובת זה. וזה יותר מבסדר. זאת חוויה מיוחדת לקרוא את דבריך, עם טעויות ההקלדה והכל, ללא שותפי-עריכה, מפיך לאוזנינו. אתה כותב על מותך הקרוב שיהיה, יום אחד, גם מותנו. כך ראוי שנכתוב כולנו. תודה וכפי שסיימת, להתראות
    דוד שליט

    השבמחק
  7. כתיבה מטלטלת, אמיצה, חדה, לא מתפשרת, ועדיין - מרגשת כל כך. המילה הזאת, כן. לפחות הפעם היא במקום. יורם, חמקת כבר בעבר מבין אצבעותיה של המחלה הארורה, ואין לדעת אם לא יקרה כך גם הפעם. מחזיק אצבעות שכן. מאמין שכן. בכל מקרה, הכתיבה שלך - גם בזמנים כאלה - היא צינור חמצן חיוני. אולי גם בשבילך, אבל בוודאי שבשבילנו, אוהביך.

    השבמחק
  8. חשוב היומן הזה שאתה כותב. בחיים יש סוף בכל רגע אבל אנחנו מסרבים/לא מסוגלים לחיות אותו.הסחיבה הזאת של העבר אל עתיד שהוא תמיד בידיוני באופן שלא מותיר הווה.

    השבמחק
  9. כמה שאני מאושר לחוות את כתבך . זה התחיל עם כלבך האהוב שהלך לעולמו ועד היומן שמתחיל לצמרר וככל שיתקדם כך עוצמתו תגדל. יורם אני מאחל לך רק בריאות ומקווה שהיומן ילך ויתפתח לזמן רב .

    השבמחק
  10. http://www.youtube.com/watch?v=oCwQBM1ZiXM

    השבמחק
  11. תמיד אהבתי לקרוא את המילים שלך. פעם הייתי צעירה. עכשיו בכלל לא.
    המילים שלך פתחו לי חלונות לאהבה, לחרדה, ליופי ועכשיו למוות.
    אני אוהבת חלונות. באהבה. דורית

    השבמחק
  12. יורם היקר, מחשבות טרום-המוות הללו, כמו של איש מסעות ערב יציאתו למסע נוסף. עם כל התהיות, יש בהן רגש של תעוזה ושל הרפתקנות. אינך עוד נשמה מובסת ופסיבית, הרי את נעלי ההליכה שלך אתה שורך. אני מתלבטת אם לשאול בכלל, ובכל זאת שואלת - האם יש בך רצון לנסות טיפולים אחרים, כאלו שנמצאו יעילים במקרים שבהם הרפואה הרימה את ידיה? אם כן, כתוב לי כאן, ואצור איתך קשר. אינני מרפאה, אבל ליוויתי במשך שנים ארוכות אדם חולה שטיפל בעצמו בצורה מופלאה. ובכל מקרה, אמשיך לקרוא אותך כאן. אם אתה מרגיש שהגיעה שעתך, הרי שהספר "מסע הנשמות" של ריצ'רד ניוטון מדבר הרבה על האיין המלא מאוד ביש שמצפה שם, בהמשך הדרך. ייתכן שתמצא בו עניין.

    השבמחק
  13. יורם יקר יקר, תמיד היית בשבילי מכוון דרך, סמן למילים. אתה ה"קרוא וכתוב" הראשון שלי. התחלתי לכתוב כי המילים שלך תמיד רשרשו בלבי, לכל מקום שהלכתי.
    לבתי קראתי על שם גיבורת "חימו מלך ירושליים" - חמוטל, היא מאוד גאה להיות קרויה ע"ש דמות ספרותית. בכיתה שלה כולם מכירים את סיפור השם שלה וככה חמוטל של חימו ממשיכה להיות קצת בחמוטל מי'3
    אחרי שקראתי את הטקסט שכתבת פה נזכרתי בהצגה 'כפר' שבסופה שואל יוסי, הילד הנצחי, המוגבל - לאן קל יותר להגיע, למחר או לאתמול?
    באהבה רבה - סיגל בן יאיר

    השבמחק
  14. מאחלת לך המון בריאות ושתמשיך לכתוב עוד שנים רבות. אתה איש מדהים.

    השבמחק
  15. אחרי המות יהיה בדיוק מה שהיה לפני שנולדנו

    Clinic
    Cement Mixer

    petey was the fetid son of pauline up on milk
    commie ma the 2nd czar would do do for the filth
    oh we know you come and go but see see sickened us
    we need scores shit teeny bores that bark bark bark in crufts
    be bark i know noone nnnnnnnnnnnnnnnn no (x3)
    joely saw the pinky core of neutered hippy homes
    binky watched the babble pox and slithered off to moan
    oh we know you come and go but see see what's become
    peter's cold has taken hold and he bark bark bark in crufts
    (repeat chorus)
    so sue the shoe is slipping you don't dither from behind
    may the moke our 7th bloke is peeking out the blinds
    oh we know you come and go but see see what's become
    peter's gone and left your mum to bark bark bark in crufts

    השבמחק
  16. גם לי אין מלים, מלבד ההרגשה שזה כבוד גדול בשבילי לקרוא בלוג שנכתב על ידך.

    השבמחק
  17. אין מילים, באמת שאין.

    השבמחק
  18. יורם יקר,
    מרגש מאוד, היומן שאתה כותב כאן. אתה לעולם לא תימחה מעל פני האדמה הזו משום שהכתבים והמילים והספרים שלך הם אלמותיים. ואתה עצמך, כיישות על-טבעית, תישאר כאן ותראה הכול דרך היישות הזו, למרות שפיזית, כקליפה, כגולם שעוטף פרפר, ייתכן שמתישהו תאלץ לעזוב אותנו. להשיל את הקליפה ולעוף. אני שמחה שיש לך ההזדמנות לכתוב לנו כאן, או לכתוב לעצמך. ואני שמחה שיש לי אישית את הזכות להמשיך לקרוא אותך כאן, כל זמן שתכתוב, בתקווה שזה יימשך זמן רב ככל שניתן.
    קראתי את כל ספריך ויש לי אותם בבית. למדתי ממך המון. על הכתיבה, על הספרות, על הדמיון ועל המחשבות.

    אני מאחלת לך אריכות ימים בטוב ובנועם.

    יעל שכנאי

    השבמחק
  19. אני מקוה יורם שתמשיך לכתוב ביומן הזה עוד זמן רב



    רוני

    השבמחק
  20. אראלה בן אדרת31 במרץ 2013 בשעה 23:10

    יורם היקר.
    הנה אני, אלמנה צעירה, ששכלה את בעלה לפני חודשים אחדים ממחלת הסרטן, מוצאת עצמי קוראת את יומנך...
    רגשת אותי והצלחת לגעת בנימי נפשי. התהיות שלך בדבר המוות ובמה שבא אחריו, תהיות המטרידות רבים, גם את אלו שאינם נוטים למות ואינם חולים סופניים... אף אני מוצאת עצמי, לא אחת, מוטרדת בשאלות אלו וחרדה מפני הבאות... לכן, אינני יכולה לחזקך... בניגוד אליך, אני מצאתי עצמי מחוברת יותר לאלוהים, שהרי אדם חייב להאמין ולאחוז במשהו... ואתה אינך מאמין... זה קשה...
    אתה אדם מוכשר ויצירתי עד מאד. נהנתי לקרוא את ספריך... יומנך קצת מפחיד ומכניס אותי למקומות שאני מהם בורחת... מאחלת לך ימים רבים וטובים, ובתוך ליבי מייחלת לנס קטן שיקרה לך...

    השבמחק
  21. יש משהו מדהים בישרו
    מה שמענין אותי איך הוא לא השכיל להבין שהוא וחבריו הניחו את אבן הפינה למה שכל כך כואב לו לאן המדינה הגיעה.
    קראתי את ספרו תש"ח ומה שהיה אז, מלחמת הקוממיות, טיהור אטני מובהק שניהל הפלמ"ח שניהלה מדינת היהודים עוד בהיותה בראשית דרכה ובימי בן גוריון עד הלום.
    אז אפשר היה להסתיר ולשקר לבני החלוציוני מה באמת קרה.
    היום בעידן האינטרנט הכל גלוי לעין

    השבמחק
  22. יורם,
    אני מאמין שאין משמעות לחיים באשר הם חיים
    יש משמעות לעשייה ולתוכן שאנו מכניסים לחיים שלנו
    תהיה סמוך ובטוח שאתה תכניס משמעות ותוכן לחייך עד יומך האחרון, על כל עברך המפואר
    והיום, בגיל 35, אני יכול לומר שאני מקנא בך.

    תרגיש טוב, עד יומך האחרון.

    השבמחק
  23. יורם יקר,
    רופא אחד אמר לי פעם "רב הנסתר על הגלוי" בכל הקשור
    לרפואה .
    כל יום מחדש זה החיים, כל דקה היא המהות שלנו.
    תמשיך לעשות את מה שאתה עושה כל כך טוב לך ולנו, עזוב את המחלה בצד :)

    השבמחק
  24. יורם יקר - זה לא מסתדר, הליכתך אל הסוף, הרבה יותר מתאים שתמשיך לכתוב. בפעם הראשונה שפגשתי אותך לפני המון שנים ברמת השרון, אמרת שספר טוב הוא ספר שכשאתה גומר לקרוא אתה רוצה לטלפן לסופר, אפילו אם הוא מת. אז בכל אחד ואחד מהספרים שלך - רציתי לטלפן להגיד תודה וכמה נהניתי, ועדיף אל סופר חי, ורק בגלל המבוכה שהיא רגש כל כך מיותר בעולם, לא טילפנתי. אבל אז לא היו בלוגים ותגובות ברשת ועכשיו אפשר בלי המבוכה - מאוד אוהבת את כל מה שכתבת. שמחה שבשנים האחרונות נעשית אליל נוער. תוהה מדי פעם - זה בטח נורא מוזר לך- אבל משמח מאוד.

    השבמחק
  25. יורם - לאנשים שקורצו מחומר של "ענקים" (בשני המובנים) יש אולי חוקים אחרים לגבי ה-מסה שמלווה את רוחם הגדולה. הרופאים עדיין לא הגיעו לפיענוח, אבל אי שם אולי חבוי לו, ברגע זה ממש, מדען צעיר ושאפתן מאחורי המיקרוסקופ, ממלמל "אאוריקה" ןמחכה לרגע שיוכל לשחרר את המילה בקולו הרם. גדלנו על ספריך, מעריצים ומוקירים אותם ואותך, וגם בלי להכירך אישית - אוהבים אותך המון. אתה איתנו לתמיד איש יקר, איש אמת.

    השבמחק
  26. "הרי גם האיין הוא איזשהו יש" , היש הוא גם מה שקורה לקרובים שלנו אחרי לכתנו, דברים שלא הרשו לעצמם, דברים שלא הבינו, שלא יכלו להם....

    השבמחק
  27. sorry, no Hebrew keyboard. I am an artist, and wanted to let you know that I grew up with your books. Your mythologies became mine, and your continuous voice ,a voice which is a half true confession, which paints some pictures again and again in so many variations,but returns obsessively to the same essence, was essential to me. It was such a strong part of my growth as an artist/person. It was essential not only because it was written with such a brutal observing eye and with a non compromising hand but also and exactly because you actually were always working to create a 'sedek' a crack in the artistic mask which take the reader back to your being a person writing. Sometime you did this through your overindulgence sometimes through your self awareness and commenting on the indulgence , but at any case, this REAL-shadow identity of yours is always picking out behind the mythological artistic Keniuk. They are constantly in a dialogue. it is like you take part in the lie of art but you always expose it, This diary is also doing the same. I find this to be such a decisive quality of your writing. It a quality which is needed. Your voice is needed.

    השבמחק
    תשובות
    1. פעם, לפני 7 שנים, כשמתת, ביקשו ממני לכתוב עליך הספד. כתבתי, אבל התניתי בכך שאני לא מוסרת אלא אם כן באמת תמות. כי ידעתי שלא.
      זה היה טוב לשבע שנים ועכשיו אני מבקשת בשם כולנו עוד שבע. למה לא?
      אני מתגעגעת גם כשאתה פה.
      אבוא לראות אותך השבוע, אם תסכים
      חיבוק,
      עליזה

      מחק
  28. יורם,
    אתה ואבי ורבים אחרים נילחמתם והיקמתם מדינה נהדרת. גם אם לא הכל ניפלא. לא הכל בר גאווה. יש המון המון כוחות נהדרים, חדורים רצון טוב, כוחות של יצירה והתחדשות, בני אדם טובים, לבבות שגאים ואוהבים להיות ההמשך של מה שאתה ודורך התחיל. היה שמח וגאה שמה שאתה התחלת ומשאיר אחריך.
    בברכה
    ניבה פון וייזל

    השבמחק
  29. יורם - קשה להשלים עם מצבך. זה עתה סיימתי לקרוא את "בא בימים" וחשבתי לשוחח אתך עליו. ספר מדהים, גם למי שמכיר את ספריך הקודמים. הייתי בהשקה, וכל כך שמחתי לשמוע אותך. התפעלתי מיכולתך לגייס הומור לכל רגע.
    - ההתדרדרות שאתה מספר עליה, ממש לא נתפסת. לא רוצה להאמין. ורק מאחלת לך - שלא תסבול יתר על המידה - אם בכלל יש מידה כזאת... ולמה מוכרחים לסבול?
    יופי שאתה כותב את הבלוג הזה, ואם יש את נפשך ובכוחותיך לקבל אורחים, אשמח מאוד לבוא.

    השבמחק
  30. שלוש נקודות זמן בטרם חלית בסרטן:
    1) עוד בטרם מלחמת השחרור היית מזמין אותי לרכב אתך במושב שמאחוריך באופנוע בדרכך להעביר קשרים לאנשי ה"הגנה"
    2) קנאתך באחי האינטלקטואל ויפה התואר, האמיתי ולא המתחזה כמוך, העבירה אותך על דעתך, והפעילה את מניעיך הבזויים
    3)פתית את חברתו של אחי ושכבת עימה ללא אהבה זמן קצר לפני שנהרג במלחמת העצמאות. הרי לכם גיבור מלחמה החי על המת......במותך לא תהיה אלא אותו מתחזה.
    4) הכתוב לעיל אינו קטע מספרך על אף שציינת משהו מתוכן זה בראשיתו של אחד מספריך הצבועים.

    השבמחק
  31. שמחה תמיד עם כתיבתך, יורם, ומודה לך עליה.
    מצטערת על האנונימי הזה שמעלי בא לסגור אתך חשבון כאן על משהו שקרה לפני למעלה משישים וחמש שנים, אותו הוא רואה באופן חד צדדי פאתטי.
    אדם בגילך, או קרוב לגילך שהחיים לא החכימו אותו במיוחד ואולי הוא חושב שאם ירקוד על קברך כעסו יישכח.

    מחזקת אותך, מחבקת אותך. חושבת לעצמי, מה הייתי אני מרגישה לו ידעתי כי סופי קרב. איני יודעת.

    השבמחק
  32. יורם יקר,
    אני איכשהו ממאן להאמין שאתה באמת הולך למות, והרי אתה כל כך פורה ויצירתי ושופע. בכל מקרה אני מאחל לך שתיהנה מהזמן שיש לך איתנו, כפי שאני נהנה ממנו. תודה ושבת שלום

    השבמחק
  33. יורם חביבי.את מקומך וחותמתך, בתמיד תהייה.
    לא נשאלה נפשי
    להיות או לא להיות,
    הינני תייר בזמן.

    השבמחק
  34. יורם, יקר!
    שנים רבות גדלתי בביתך במורשה. אתה הולך לעולם אחר, אבל משאיר אחריך אנשים רבים שקיבלו ממך, ממירנדה מאיה ומנעמי המון.
    בזכות הבית שלך הפכתי למורה לספרות. הגוף נולד ומת, הרוח ממשיכה הלאה.
    שתדע שלווה גדולה, השלמה וחסד.
    הזיכרון של הנתינה תמיד יישאר ויעבור הלאה.

    השבמחק
  35. מר קניוק שלום,
    ראשית, אאחל לך שהמדע הלא מדוייק ששמו רפואה יטעה לטובתך. שנית, איני נמנה על מעריציך, ולא קשרתי לך כתרים, שבטוחני כי אינך זקוק להם. דעתך מכובדת עלי אך אני מקווה שאתה טועה. הדור שלך בנה את היסודות ונלחם על מה שיש לנו היום. אבל לא מעט מהסופה שקוצרים היום היא מהרוח שאתם זרעתם. נכון שמגיע לכל אחד מבוני הארץ הערכה רבה ועמוקה אבל היו רבים שדרשו מעבר לזכות להיות מבוני הארץ גם זכויות רבות לעצמם, לטובתם. יצרו פה תרבות של "פרוטקציה" והבדלי מעמדות. במקום להיות מורי דרך, גם אם היו כאלה רבים וטובים, לא פחתו מהם כל אלו שראו במה שלקחו לעצמם כזכות טבעית, בין אם זה בטובות הנאה שונות ובאדמות. כשנוצר זלזול עמוק באלו שלא הוגדרו כ"חבר'ה הטובים" מה ציפיתם שיקרה? האם הורה שמחנך את ילדיו לגנוב יכול למחות על זה שבנו נכנס לכלא? האם הורה מכה יכול לפנות בטענות לילדו שהכה? רבות מתחלואות היום הינן בבואה מוגדלת של הדור לו קראנו "הנפילים". הארץ יכולה ותצליח להכונן ולשגשג. היא תצליח בטוב לב ואהבה של אלו שקיימים בינינו, שנותנים שלא על מנת לקבל או לקחת. אני יכול להבין את התרעומת שלך על המצב היום (ואולי על המצב כבר מאז 67'), אבל אל תביט מלמעלה עלינו. עדיין לא. אני מאחל לך שנים רבות וטובות בבריאות ונחת, כדי שתוכל לראות את המדינה היפה הזו בגובה העיניים.
    בברכת רפואה שלמה,
    תומר

    השבמחק
  36. יורם יקר
    אני אפרת החברה של נעמי בתך ממזמן ומה שאתה כותב כיומן זרק אותי לחוויה הפרטית שלי של פרידה מאביה של בתי לילה(כמו לילך ולא כמו לילה חשוך) בת האחת עשרה. השנה הוא עזב את גופו ואת העולם הזה של החומר הזה ואני ליוויתי אותו בתהליך ההליכה שלו אל מותו. אנחנו חיים בהודו ואתה בטח יודע שההתיחסות פה אל המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים היא מאד שונה מתרבות הפחד וההסתרה של המוות במערב. אני עדיין מתערבבת באפר שלו מידי פעם כשמרגישה צורך במשהו מוחשי אם לא ממנו אז לפחות מהקליפה שעטפה אותו. כשהייתי לידו בשלבי הגסיסה שלו והסכמתי להתבונן באמת של התהליך שלו (ושלי)- באהבה שחיברה אותנו והביאה אותי לחיות במקום המדהים הזה ובאהבה שהביאה לעולם את הבת המדהימה שלנו, כשהצלחתי להתנתק ולא להאמין לדרמה של הכאב והסבל והמכונות והעצב של הפרידה וההאחזות בחיים בכל מחיר, ראיתי רוך וחסד ויופי ושקט וסליחה וחמלה שחוויתי בדיוק מפליא בלידה של לילה לפני אחת עשרה שנה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בחדר ההוא בו הוא שכב, מחובר לכל המכונות ונראה כבר מחצית מגודלו הרגיל עם כל האנשים האחרים הנוטים למות- היתה שם נוכחות של שכינה-ואפילו שאני לא קוראת לשכינה בשמה כי יש לי שמות אחרים...היא היתה שם.ללא כל ספק. והיתה שם רק אהבה וקבלה, מאותו המקור שחיבר אותנו ליפני שנים- ובאותם רגעים ידעתי, ידיעה שיש בה תחושת הקלה, שמאותו מקור שבאנו, לשם אנחנו נלך כל אחד בזמנו -כולנו על אותו קו החיים והמוות-צדיקים וחוטאים נחמדים ולא נחמדים יפי נפש או פחות יפים - היה בזה משהו שלקח ממני את הפחד שבחוויה והראה לי איך בן אדם הולך אל מותו-(בדיוק כמו שהכנתי את עצמי לחווית הלידה) הגוף מתכונן ,הנפש נפתחת,וכל מה שהיה כל כך חשוב קודם מתפוגג ואיננו יותר- ויש המון אור בתהליך הזה וריגוש. ממש כמויציאה למסע חדש.ואני מאחלת לך שיהיה לך מסע של חמלה וסליחה ואהבה וסגירה של כל מה שעוד לא סגור ושתדע שאתה משאיר אחריך משפחה נפלאה וחזקה ואוהבת אמת ומלא מילים וסיפורים ששינו והשפיעו על אנשים אחרים ועוררו את האהבה בתוכם ואת המחשבה(אני זוכרת שכתבתי לך מכתב מתלבט פעם מלונדון כשנעמי ואני גרנו שם תקופה-כל כך הייתי מושפעת מהאופן שבו המילים שלך בחשו וטוו והגדירו מחדש דברים בהוויה הישראלית שמעולם לא התחברתי אליה)חיבוק גדול והערכה רבה אפרת

    השבמחק
  37. זה מדהים שייש לך כל כך הרבה מעריצים ובוא זמנית להרגיש
    כל כך לבד [שממלא את כולנו]

    השבמחק